אמנות מפגינה | יובל דניאלי

להבנתי האמנות נושאת עמה בראש וראשונה צורך פנימי של יוצרה. אך בו זמנית היא משמשת גשר בין היוצר למתבונן בה. מבקשת תגובה והתייחסות, מהמתבונן בה.

במקרים רבים התרחשות פוליטית-חברתית דרמטית היא מניע ליצירה .

אמנים בעלי השקפת עולם אינם יכולים להיות אדישים למתרחש ומגיבים בדרכם לאירועים פוליטיים-חברתיים . לעתים בכוחה של היצירה להשפיע על דעת הקהל, לשנות עמדות ! ההיסטוריה מלאה בדוגמאות וציטוטים משדה היצירה בכל התחומים, בהם רתמו אמנים ויוצרים את כישוריהם האמנותיים למחאה כנגד עוולות, מלחמות והרס הדמוקרטיה. נושא זה מתחבר בימינו אלה לנוכח המהפכה המשפטית-שלטונית המתרחשת ממש לנגד עינינו. מחאה אמנותית כמוה כהפגנה. היא צורך אישי שלא תמיד נמדד בתועלת המידית. האמנות המגיבה היא צורך דחוף של יוצרה. יש והיא עומדת בקריטריונים אומנותיים מתמשכים ויש שהיא הוראת שעה. האמן האכפתי לא יכול להסתגר רק במגדל השן האמנותי, מתקיים אצלו הצורך להגיב ולפעול בדרכו האמנותית.

בארכיון השומר הצעיר ביד יערי תלויה בחדר העיון תמונת שמן גדולה 120X185) ס"מ (של האמן עמירם תמרי (1981-1913) שנשכחה בסניף מר"צ שננטש בעיר חדרה לאחר פירוקו. חברים טובים מקיבוץ גן שמואל מצאו אותה מוזנחת ואף קצת פגועה והביאו אותה לארכיון השוה"צ למשמרת קבע. וטוב הדבר שכך עשו. היצירה מלבד איכותה האמנותית, מתארת הפגנה שהתקיימה בשנת 1952 בתל אביב על כביש לאורך שדרות רוטשילד. המפגינים נושאים דגלי לאום ומעמד (דגל אדום) , סיסמאות בזכות השלום ומדיניות עצמאית. המפגינים מוארים בצבעים בהירים כאשר מצדדיהם המשטרה חובטת במקלות במפגינים מעל גבי סוסים. השוטרים מתוארים בצבעים כהים. המסר ברור , מי הטוב ומי הרע. מי המואר ומי החשוך. השנה 1952, שיאה של המלחמה הקרה והרצון של השמאל הישראלי שהמדינה תשמור על ניטרליות במאבק הבינגושי.

במציאות העכשווית של מהפכה משפטית-שלטונית אסור לעמוד מנגד. האמנות לבד לא יכולה להתמודד מול מהפכות, האמנות כשותפה להמוני מוחים ומפגינים מוסיפה את הערך המוסף שלה.