מערכת קהילתיתי, גנרית, רספונסיבית, חכמה, גמישה">
קבוצת חבצלת
קבוצת חבצלת
חסר רכיב

ביקורת תערוכה: על קיבוץ, אמנות, גבעה ורוח / רות יורובסקי

לאחרונה נפתחה בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות התערוכה "גבעה ורוח בה", תערוכה רב-תחומית קבוצתית באוצרותה של ענת לידרור. כחלק מהחקירה של הגלריה את "המשותף" על רבדיו השונים, הגלריה מציגה מידי שנה תערוכה העוסקת בתפיסת הקיבוץ, כמהפכה השיתופית הגדולה ביותר במאה ה-20, והתערוכה "גבעה ורוח בה" היא התערוכה השנתית העוסקת בנושא זה. התערוכה קרויה על שם ספר שכתב יובל דניאלי לכבוד 70 שנה לגבעת חביבה שיצא בשנת 2020, המספר את סיפורה של גבעת חביבה מראשיתה ועד ימינו. בעקבותיו, נולד הרעיון לקיים בגלריה תערוכה שתתכתב עם הספר, ואת מה שהספר מספר במילים – התערוכה תספר באמצעות דימויים ויזואליים. 22 אמנים ואמניות, נקראו להציג בתערוכה מבט אמנותי, אישי, בעל פרשנות חופשית, המגיב לערכים, להיסטוריה, להווה, לתמות, לתפיסות ולמהות של גבעת חביבה. כל אחד ואחת מהאמנים קשורים בצורה כזו או אחרת לגבעת חביבה. לכל אחד ואחת מהם גבעת חביבה הייתה חלק ממסע החיים האישי שלהם.
------
עבור כל אדם הצופה ביצירת אמנות עולים הקשרים שונים התלויים במועד שבזמנו הוא קורא את היצירה, במקום במסגרתו הוא צופה בה, בתפיסות שמהן הוא מגיע אליה ועוד סט של משתנים. ולכן – יצירת אמנות ותערוכה לעולם נקראות באופן פרטיקולרי וחד פעמי. בעיני, זה היופי האמיתי של אמנות. עבורי, בנקודת הזמן הזאת, התערוכה "גבעה ורוח בה" מתעסקת במימד הזיכרון ונעה בצירים המנוגדים/ משלימים של השתנות ומחזוריות, ייאוש ותקווה.
מימד הזיכרון הוא תמה מרכזית בתערוכה. זה מעניין אם כי לא מפתיע, שלמרות שגבעת חביבה ו"הקיבוץ" קיימים ונוכחים במציאות העכשווית, מרבית האמנים מתייחסים אליהם בהסתכלות אחורה. העבר המפואר וזיכרונו. היצירה "על המשמר!" של יובל דניאלי, אולי האמן המזוהה ביותר עם גבעת חביבה, מכילה סמלי זיכרון של הקיבוץ וערכיו – הצבר, קרשי בנייה, הברוש. לוגו "על המשמר" עם הסלוגן – "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות העמים" מהווה גם הוא איזכור היסטורי ויזואלי וערכי. עם זאת, הוא מעלה גם שאלות ערכיות עכשוויות – מי עומד על המשמר של אותם עקרונות בחברה העכשווית שלנו? האם מדובר במשהו שעבר זמנו, או האם יש לו עוד זכות קיום במציאות של ימינו? שם היצירה, המופיע עם סימן קריאה, מרמז על התשובות לשאלות הללו על-ידי דניאלי, אך לנו, כצופים, יש הזכות והחופש להרהר בתשובות לשאלות הללו בעצמנו.
יובל דניאלי, על משמר!, 2021, כרזה, צילומים, חלון, קרשי בניין משומשים.

יובל דניאלי, על משמר!, 2021, כרזה, צילומים, חלון, קרשי בניין משומשים.


ההשתנות של מימד הזיכרון ופירוקו נוכח גם ביצירה "אומץ לא היה לי" של שירלי בר אמוץ. לעומת היצירה של דניאלי שמשדרת אמירה נוקבת וחד משמעית, היצירה של בר אמוץ מכילה מתח וחוסר שקט. האמנית כותבת את המילה "חזק" באמצעות חומר שנראה כה שברירי, כה עדין, כה מתפרק. נוצר מתח בין המילה לבין החומר והרושם הכללי של היצירה. הפירוק והמתח שבעקבותיו, מתעצם לנוכח הפירוק של הסיסמא "חזק ואמץ" המשמעותית כל-כך בהוויה התנועתית והקיבוצית בכלל. באמצעות הפירוק וההשתנות – בר אמוץ למעשה שואלת ומבקשת מאיתנו לתהות – מה נשאר מכל זה?
שירלי בר אמוץ, שירלי בר אמוץ, אומץ לא היה לי (פרט) 2021, פולימר וסיליקון. צילום: בועז נובלמן.אומץ לא היה לי (פרט) 2021, פולימר וסיליקון. צילום: בועז נובלמן.

שירלי בר אמוץ, "אומץ לא היה לי"(פרט) 2021, פולימר וסיליקון. צילום: בועז נובלמן.


גם בעבודת הוידאו "שבר, כלי" של שלומית באומן קיים מתח עוצמתי. באומן, ביתם של אילנה וטולי באומן שהקימו את המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה, עומדת במרכז היצירה. היא לבושה בשחור, על רקע לבן, לצד סטנד ועליו כלי חדר אוכל קיבוציים. היא מערימה את הכלים על ראשה, בתשומת לב רבה, בנחישות, בשקט, והם נופלים ונשברים ברעש החותך את המתח כמו סכין. השבירה לא מפרה את שלוותה, והיא ממשיכה שוב ושוב לבנות מגדלים. היצירה של באומן מבטאת נחישות ואיתנות במסגרת פעולה סיזיפית שתוצאתה צפויה מראש.
שלושלומית באומן, שבר, כלי, 2021. פריים מתוך וידאו.מית באומן, שבר, כלי, 2021. פריים מתוך וידאו.

שלומית באומן, "שבר, כלי"' 2021. פריים מתוך וידאו.


לעומת באומן הממשיכה בנחישות ללא לאות במשימתה, עבודת הווידאו של מיכל שרייבר "אני מנסה לישון בארכיון" מבטאת דווקא את העייפות וההתשה של משימת שימור הזיכרון. שרייבר, אמנית פרפורמנס שגם עובדת בארכיון יד יערי, מתעדת במשך 12 דקות את ניסיון ההירדמות שלה בין מדפי הארכיון. פעולת ההרדמות מצריכה שחרור אולטימטיבי ומסמלת מעין מוות. התנתקות ממה שהיה, ממה שיהיה, והתמסרות טוטאלית לעייפות. שרייבר מדברת על המצב הנפשי של העייפות ומבטאת משהו שתש כוחו, במסגרת מימד הזיכרון המתבטא על-ידי הארכיון.
מיכל מיכל שרייבר, אני מנסה לישון בארכיון, 2021. פריים מתוך וידאו.שרייבר, אני מנסה לישון בארכיון, 2021. פריים מתוך וידאו.

מיכל שרייבר, "אני מנסה לישון בארכיון", 2021. פריים מתוך וידאו.


גם היצירה של טל בדרק So many words are left unspoken מתייחסת לזיכרון באופן ישיר – הוא מתאר זיכרון נעורים שלו מאחד הסמינרים בגבעת חביבה. אהבת נעורים, במהותה, היא משהו מאוד סוחף, אך אנו, הצופים, נותרים מחוץ לסחף ביצירה זו. אנו עומדים מלמטה, מביטים כלפי מעלה אל היצירה כמעין מונומנט נכסף. התאורה הייחודית מייצרת נופך של בובתיות, משהו מעבר לאמיתי ולמציאותי. משהו על זמני. מרוחק מזמן וממקום. הדמויות גם הן מרוחקות מאיתנו – הנער עומד בגבו אלינו, והנערה כלל לא מביטה אלינו, היא שקועה לגמרי במתרחש בתוך המציאות שלה. יש תחושה של כמיהה גדולה, לצד משהו בלתי מושג, ובסופו של דבר עולה גם התהייה על מידת הרצון שלנו להשיג אותו. האם המונומנט הזה הוא משהו שעלינו לשאוף אליו? ואיך משתנה ההתייחסות שלנו לדבר מונומנטאלי לאורך השנים וההתבגרות? האם ניתן לבחון את האידיאולוגיה המונומנטלית של גבעת חביבה בפרט, ושל התנועה הקיבוצית בכלל, כאהבת נעורים? ואם כן – מה הבחינה הזו מעלה עבורנו?
טל בדרק, So many words are left unspoטל בדרק, So many words are left unspoken (פרט), 2021, צילום דיגיטלי והדפסה במכונת שכפול. צילום: טל בדרק.ken (פרט), 2021, צילום דיגיטלי והדפסה במכונת שכפול. צילום: טל בדרק.

טל בדרק, So many words are left unspoken (פרט), 2021, צילום דיגיטלי והדפסה במכונת שכפול. צילום: טל בדרק.


אם הקישור של הזיכרון והעבר אל ההווה ביצירות הקודמות נעשה בטקסט זה בצורה פרשנית, היצירה של קלודט זורע "ללא כותרת (מאה אבנים)" מעבירה את העבר והזיכרון אל ההווה בצורה ויזואלית בגוף העבודה. היצירה עוסקת במטען ואיסוף. כל הדברים שאנחנו אוספים איתנו לאורך הדרך, הזיכרונות, החוויות, והופכים אותם לצידה לדרך שלנו. מהם הדברים שאנחנו לוקחים איתנו כצידה לדרך? האם הם רק מכבידים עלינו או הם תורמים לנו בצורה מסוימת? האם דברים שלאחדים נראים ג'אנק וחסרי משמעות – יכולים להיות רבי ערך למישהו אחר למסע שלו?

קלודט זורע, ללא כותרתקלודט זורע, ללא כותרת (מאה אבנים), 2021, מתכות, פולימרים, טקסטיל ועץ. (מאה אבנים), 2021, מתכות, פולימרים, טקסטיל ועץ.

קלודט זורע, "ללא כותרת (מאה אבנים)", 2021, מתכות, פולימרים, טקסטיל ועץ.


כאמור, נראה כי מרבית יצירות התערוכה מתעסקות עם מימד הזיכרון. ואכן, יש שיאמרו שגבעת חביבה, התנועה הקיבוצית, והערכים הללו כולם שייכים לעבר ולכן מקומם במימדי הזיכרון. גם היצירה של עמית קבסה ועתר גבע "מה שלא קרה", במבט ראשון, מתעסקת בהסתרה, בהשכחה, בכיסוי. ערמת אדמה שחורה מכוסה בבטון. חנוקה, נשכחת, כמו מישהו מנסה לקבור אותה בעבר, כתל ארכיאולוגי. לעומת זאת, מימד הזמן בעבודה זו דווקא מכיל אופטימיות רבה. בתוך ערמת האדמה נזרעו זרעים שיפרחו ויבקעו מתוך חורים שנחצבו במיוחד בבטון, וכך יצרו מיצב משתנה ומתמשך שמסמל צמיחה והתגלות.
עמית קבסה ועתעמית קבסה ועתר גבע, מה שלא קרה (בתהליך), 2021, בטון, אדמה וצמחים.ר גבע, מה שלא קרה (בתהליך), 2021, בטון, אדמה וצמחים.

עמית קבסה ועתר גבע, "מה שלא קרה" (בתהליך), 2021, בטון, אדמה וצמחים.


אווירת התקווה ביצירה של עמית קבסה ועתר גבע מתכתבת עם האווירה שנוצרת ביצירה של אביטל גבע שדה חמניות. יש שיוכלו לפרש את היצירה במונחים של ניכור – שדה החמניות הופך לשדה של חומר סינתטי. עם זאת – לא ניתן להתעלם מהסאונד העדין והנעים של רשרוש ניירות הכסף ברוח הקלה. הרשרוש מסיט את תשומת הלב לאופטימיות של היצירה. לכך שנייר הכסף מתכתב עם החמניות גם באופן נוסף – כפי שחמניות שואבות את כוחן ויופיין מהשמש ומשנות את זוויתן לאורה, כך נייר הכסף גם הוא קולט את אור השמש. אך, בנוסף, נייר הכסף מפיץ את אור השמש חזרה, לשמיים.
אביטל גבע, שדה חאביטל גבע, שדה חמניות, 2021, דשא מקומי, חוטי ברזל, אזיקונים, נייר כסף וזמן. צילום: אבשלום זוהר סל.מניות, 2021, דשא מקומי, חוטי ברזל, אזיקונים, נייר כסף וזמן. צילום: אבשלום זוהר סל.

אביטל גבע, "שדה חמניות", 2021, דשא מקומי, חוטי ברזל, אזיקונים, נייר כסף וזמן. צילום: אבשלום זוהר סל.


הייתי רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי ולהביע גם אמירה סובייקטיבית. מימד הזיכרון, במיוחד בהקשר של מקומה של גבעת חביבה והתנועה הקיבוצית בחברה הישראלית העכשווית, מוביל רבים לדפוסי מחשבה פסימיים. עם זאת, מהיותי אופטימית מטבעי, אני מרגישה מאוד מחוברת לאווירת התקווה המתבטאת ביצירות של עמית קבסה, עתר גבע ואביטל גבע. רבים מסתכלים על התנועה הקיבוצית כחלום ושברו. וזה נכון – כידוע לכולנו הקיבוץ שינה את פניו לבלי היכר. עם זאת, בעבורי, בתור בת דור שלא חווה את אותו חלום, אלא נולד לשברו, הקיבוץ הוא מהות אחרת לגמרי. עבורי, הקיבוץ הוא אינו ארגון, תנועה, מוסד או מרחב גאוגרפי, עבורי הקיבוץ הוא סט ערכים. ואותו סט ערכים מושרש בתוכי והולך איתי לכל מקום, לא משנה לאן אלך. הקיבוץ, כסט ערכים, פועם בתוכי ומפיץ את אורו לסביבתי כמו החמניות של אביטל גבע בכל דבר שאני עושה בחיי היום-יום שלי, היכן שלא אהיה, מה שלא אעשה. ואני בטוחה שאני לא היחידה. ולכן יש בי בטחון ואופטימיות רבה לגבי מקומו של הקיבוץ בחברה הישראלית העכשווית.
-----
התערוכה "גבעה ורוח בה" תוצג בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות עד ה-17/7/21. שעות פתיחת הגלריה א'-ה' 9:00-16:00, שבת 10:00-14:00.
האמנים המציגים התערוכה: אביטל גבע, אבנר זינגר, אסנת רייזמן בן שלום, אתי עמרם, בועז לניר, גיא בר אמוץ, חיים מאור, טל בדרק, יובל דניאלי, יוסי וסיד, יעקב שופר, מיכאל קובנר, מיכל שרייבר, מריון פוקס, נטע שפירא, עמית קבסה, עתר גבע, צילה ליס, קלודט זורע, שאול קנז, שירלי בר אמוץ, שלומית באומן.
-----
על המחברת: רות יורובסקי, בת וחברת שדות-ים. כותבת בימים אלה דוקטורט בתולדות האמנות במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה עוסק בתופעה הרחבה של נשים-אמניות בקיבוץ, ומתמקד ביצירה המוקדמת של רות שלוס. בנוסף, מקימת ומנהלת קבוצה הפייסבוק "חוקרי הקיבוץ". כמו כן, לאחרונה הצטרפה לצוות גלריה GH גבעת חביבה לאמנות

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב