שיח גלרייה מרתק סביב התערוכה "גבעה ורוח בה" במרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה
הרעיונות, התפיסות והערכים שנדונו בשיח הם בעצם סדר היום שהגבעה מנחילה לאורך השנים בחברה הישראלית ובשנים האחרונות אף ברחבי העולם.
כמה מילים על התערוכה...
בשנת הקורונה ( 2020 ) יצא לאור ספרו של יובל דניאלי, אמן
וארכיונאי, המספר את סיפורה של גבעת חביבה במבט היסטורי על 70 שנותיה. התערוכה
שנולדה מתוך דפי הספר הזה וקרויה על שמו, היא צעד נוסף המתבונן במבט אמנותי אישי,
חופשי וביקורתי של אמנים המחוברים למקור ולמקום, על סדר היום שהגבעה מנחילה לאורך
השנים בחברה הישראלית ובשנים האחרונות אף ברחבי העולם. בתוכה, עבודות המתייחסות
לזמנים, לרעיונות, לערכים ולעשייה של גבעת חביבה. 22 המציגים בה הם אמנים שמקור צמיחתם בקיבוץ
הארצי: אותם קיבוצים שיזמו והקימו את גבעת חביבה, הרעיון והמעשה.
ימים סוערים עוברים עלינו. 'הנחשול' (מיצב חוץ) של אביטל גבע, עוד לא התחיל לצמח
דשא והוא כבר גבוה מדי. "גבעת קפיטול משלנו" הוא קרא לזה, ולא ידע עד
כמה צדק כשקבע את רעיון ושם המיצב. מבנים כלכליים וחברתיים בישראל ובעולם, שנדמה
כי עומדים בשנה החולפת למבחן, נכנסים כעת לרגע של מבחן נוסף, הומני ומוסרי. בצילום
היו קוראים לזה 'הרגע המכריע'. מקומה של גבעת חביבה בשדה הזה הוא בראש המחנה. אנו
מצויים כעת בצומת מטלטל; בין הסיכוי למשבר גדול בין יהודים לערבים לבין ההזדמנות להראות
את כוחה של חברה משותפת, שפויה, הומנית ודמוקרטית.
~~~~~~~~~
עבודתו של נטע שפירא 'הגשר בסלונים', שולחת אותנו אל שנות ה-20 המוקדמות, ימי ראשיתו של השומר הצעיר. הדמיון
החזותי למאפיינים הפאשיסטיים, שאנו יודעים כי נשבו פחות משני עשורים לאחר מכן
באותו מקום, משקף מראה לא פשוטה בנוגע להתכנות של היפוך התפקידים, ולקלות הבלתי נתפסת
בה ניתן האדם להשפעה ולפרשנות שגויה.
אלו, בצירוף אקלים סביבתי וגורמים משפיעים הם בעלי מאפיינים דומים מדי לזמן
ולמקום שלנו.
'רייק נגד רייך', עבודתו של חיים מאור אשר הוצגה לראשונה ב-1994 (ארט פוקוס, גבעת חביבה), מעמידה משני צדדים מנוגדים
את סמל הרייך אל מול סמל השומר הצעיר, כשבמרכז סיפורה של חביבה רייק, מי שנשכחה בזמנו
מהאתוס הגדול של הצנחנים, גיבורי המלחמה, ושעל שמה נקראת גבעת חביבה. חביבה רייק וקבוצת
הצנחנים הנוספים שנספו עמה בפעולתם האמיצה על אדמת אירופה הבוערת, לא נכנסו למיתוס
הלאומי שנוצר כולו סביב חנה סנש.
הפער בין המקרה ההיסטורי למיתוס נמצא בבסיס שמה של גבעת חביבה והוא ימשיך ויצוץ
לאורך ציר 70 שנותיה בין האידאה למציאות. הפער בין אתוס הדרך המשותפת שהוחזק על
ידי מנהיגי התנועה יערי וחזן, לבין דרכו הפרטית של היחיד בדמות זיכרון מתוק בשבילי
הגבעה ב"סמינר י' מעוניינים", נמצא בעבודתו הרגישה של טל בדרק. בה נמצא גם את הפער
בין אותם זיכרונות מיתולוגים לבין התמוססותם בהמשך.
יוסי
וסיד יצר ניסוי בנושאי זיכרון ונרטיב כשלקח את חלל הספרייה
המתומנת בגבעה ועל פי עבודת ציור הקיר של
תמר גטר מ-1994 יצר
את 'כחול/
צהוב /כעס', יצירה המבוססת כולה על אינטואיציה וזיכרון סובייקטיבי. הזיכרון
החמקמק שולח אותנו לבדיקה
עד כמה מוצקים הנרטיבים המתקיימים כיום בחברה הישראלית ומפעילים את ההווה
והעתיד שלה. באותו האופן
שווה לראות בהתבוננות חדשה, במרחק הזמן את 'מיתוסים
מתמוססים' של חיים
מאור.
'יחזקאל', דמותו של אבא קובנר ביצירתו של מיכאל קובנר (עין החורש - ירושלים) וטריפטיך
הספרים הבוערים של גיא בר אמוץ (מעברות- לונדון), מזכירים ומזהירים: השואה והכיבוש שניהם
כאן.
מכון מורשת הפועל לחינוך כנגד גזענות הוא תא חשוב בגופה של גבעת חביבה.
"אחוות עמים", אותו היגד מבית המדרש של השומר הצעיר, מכוון את בר אמוץ
גם החוצה כלפי החברה אך גם במבט ביקורתי אל בדק בית פנימי.
ה'מסע לרגלי הגבעה' של צילה ליס, הוא מסעם של הדגל האדום (סוציאליזם/ צדק חברתי) והדגל השחור
(מחאת הדגלים השחורים) יחד, כשהם לוקחים עימם לדרך את כל המטען השומרי, הקיבוצי
והמנהיגותי.
לאן פניהם? לאן יגיעו? ליס שתמיד יוצאת למסע, לרוב אינדיבידואלי, הופתעה כשמצאה
עצמה לוקחת אתה את כל המיטלטלין הערכי המשותף הזה לדרך; יובל דניאלי
קורא לנו בעבודה
המונומנטלית 'על המשמר!' לעמוד על משמר הערכים והדרך הזו, במיוחד עכשיו. בל נשכח כי
רוב האנושות בעולם היא בעלת תפיסות הומניסטיות; ערכי טוהר המידות, השוויון
והאחווה הם נחלת הרוב. גם בישראל אנחנו הרוב. אם כן מדוע הרוב הזה אינו מצליח
לגבור כעת ולהוביל את ישראל לכיוונים אלו?
מיוחד בגלגוליו הוא ערך היחד הקיבוצי שעבר גלגולים כה רבים
ועליו כתב שאול
קנז את החוברת "קץ
הביחד", אותו יחד עליו הוא שואל בעבודתו 'מה אתה אומר': כמה? מי? אתם?
אני? היא? אנחנו? הם?
אותה 'תכנית לחלום' שטוו התנועה והאידאולוגיה, אינה רק היחד הקיבוצי המוחלט
של שנות הבראשית או דו הקיום היהודי-ערבי של תחילת הדרך. היחד המורכב והרב גוני הנבחן
על פי מידת האנושיות הוא הרכיב הפעיל של ימינו. לאלו הפועלים כיום בגבעת חביבה הוא מוחשי באופן
יומיומי.
הגבעה פעמה תמיד רב תרבותיות. אין זה קל או פשוט. הפערים
לעיתים גדולי ממדים אך תפיסה רב תרבותית יוצרת אנשים ואנושות טובים יותר והיא
הכרחית בעולם גלובלי ובאזורי סכסוך. תפיסה זו הובילה את אתי עמרם, אמנית, מנהלת המרכז ואוצרת הגלריה בשנים 1993-2015 לראות
בעיניים אחרות, לפתח את שריר הגמישות התפיסתית, לעשות וליצור. דמויות הציפור והצבי,
דיוקן האדם והעצמי, האדמה והברזל נוצרים אצלה מתוך, ואחד על גבי השני, שונים
וקשורים.
מוטיב היצירה נמצא באופן
מרכזי בכל תיאוריות ההתפתחות כבונה את האדם באופן מיטיב.
בידי האמנים יש כלים ליצור
באופן בלתי אמצעי, עוקף מוח, תודעה מקובעת ומחסומים רגשיים, ובכך הם תורמים ליכולת
של הצופים לראות את האחר. האמנות משפיעה עלינו באופן קוונטי - בו זמני ורב
ממדי.
לא במקרה אבנר
זינגר, אמן-קדר, המוביל את בית
הספר לקרמיקה, מעמודי התווך של המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה, מדבר באותה שפה: עבודתו
'אנשי החומר' מציבה את האינדיבידואל היצירתי האנושי
במרכז, ככזה היודע פתיחות, חיבור, רגישות, וקשרים משותפים. אין זו תפיסה תמימה; הפערים
בעבודתו השנייה, הנוצרים מהיפרדות חומר מחומר דומה, הממאן להידבק, ניכרת, אך אין
הם מאיימים על קיומו של הכלי.
אותו כלי קרמי אך גם רעיוני מופיע בעבודתה של שלומית באומן: 'שבר,
כלי'. איזה
כלי אנו מחזיקים בידינו היום? האם באמת הכלים הישנים שבורים כולם? הייתכן שחוברו
באופן חדש, גמיש יותר, אלסטי, מותאם לאלף השלישי ורק אנחנו עדיין לא הצלחנו לראות
זאת? או שעוד לא הושלמה המלאכה?
ואולי לעולם תושלם והחיים יבקשו מאתנו תנועה תמידית בתוך העוגן, ארעיות בתוך
ההמשכיות, גמישות בתוך המבנה, המאפשרות לשנות תצורות תמידית? 'ללא כותרת, 100 אבנים', עבודת הרדי מייד
של קלודט זורע מקבצת לתוך עגלת קניות חפצים מעשורים שונים המאזכרים תקופות,
דרכי חיים, עקרונות והבנות שנוכל לאסוף כאבני דרך אך יחד עם זאת אנו חייבים להמשיך
לנוע.
אם כך, מהו הקיבוץ? קבוצה? רעיון? תפיסת חיים? קהילה? ערבות
אנושית? הקיבוץ כבר אינו בעל אותה הצורה. בשנת 1994 בפרויקט האמנותי המשמעותי ארט פוקוס שייצוג חלקי שלו מופיע כאן בתערוכה, כתבה
טלי תמיר, כי תערוכה ואמנות המשקפת מחשבות ביקורתיות על הקיבוץ עצמו לא
היו אפשריות עשר שנים קודם לכן. הביקורת, הסדקים, הספקות והשנים שהתקבעו בתודעה הקיבוצית
ככישלון הקיבוץ נחרטו חזק מדי ולאורך שנים ארוכות מדי. נזכור כי אלו לא רק המרכיבים
ההכרחיים באמנות אלא גם בדמוקרטיה. היום לאחר דרך ארוכה בה הקיבוץ (המעשה, לאו
דווקא הרעיון) חוזר לעמוד על רגליו כלכלית, חברתית, דמוגרפית, הניתן לחבר את תצורתו
של הרעיוני מחדש?
גם אם אין אנו בטוחים כי באופן אישי ופרטי "חזקנו", גם ביחד "אומץ לא יהיה לנו"?
שירלי בר אמוץ בעבודתה 'אומץ לא היה לי' טווה באופן סיזיפי
ושברירי את המילה 'חזק' בטכניקות של הדפסות תלת ממד. הדרישה בעבר מכל יחיד להיות
חזק למרות הכל ובכך לוותר על רגשותיו, רצונותיו והגשמתו אישית, שברה לא פעם את
רוחו.
יחיד חלש כבר אינו מייצר קבוצה חזקה כבעבר, אם כך כמה שנים נשאר עוד במשוואות הפרט
אל מול הכלל?
האינדיבידואל בקיבוץ הוא חזק היום. האם נדע להתחזק מתוך כוחות חוזק אישי גם אל
חוזק משותף ביחד?
תקופתנו, תקופת הפוסט-פוסט-מודרניזם המציבה את ה"לא
אמת" (פייק ניוז) בשורה אחת עם האמת, מציבה בפנינו את הצורך להגדיר מחדש את
גבולות הגזרה: ערכה של האמת, התיעוד, חשיפת עוולות, הצילום התיעודי, העשייה
העיתונאית, ובתוכם עיתון על המשמר. בועז לניר פעל 20 שנה כצלם תיעודי בעיתון וצילומיו
בעבודתו 'רקוויאם לעיתון על המשמר' מנכיחים הכל. יעקוב שופר מחדד זאת ב'משחקי
אש' כשהוא
מציב את עזה נשרפת משני צדדיה בסדרת צילומי שחור לבן מהאינתיפאדה הראשונה (1987)
בתוך גבולותיה, לצד סדרת צילומי צבע רוויים משריפות עוטף עזה (2018). פער של -30
שנה ובימים אלו שוב (2021), פער של כמעט 35 שנה. מה נשתנה? מתי ישתנה? מתי אנחנו נצליח לשנות?
אסנת רייזמן בן שלום, אמנית, מורה לאמנות בכיתת האמנויות המיוחדת שפעלה במרכז
האמנות ואוצרת שותפה בגלריה עם אתי עמרם, מראה את החג והטבע שבקיבוץ. קיום החגים
והיחד בתוכם, אינו רק תפאורה. ברעיון הקיבוץ, הקשר עם הטבע הוא הכרחי ליצירת אדם
טוב יותר, לפתיחות ולחיבור, על פני ניכור וניתוק. לא במקרה נבנו הקיבוצים כשהם כה
קשורים לטבע ולחקלאות: מרכזם הוא הדשא הגדול, היקפם הוא השדות ועורקיהם - הנוי
הייחודי לכל קיבוץ. גבעת חביבה בנויה כך בדיוק. המרחב יוצר סביבה, היוצרת תנאים
היוצרים חברה שפויה.
לאחר השנה החולפת יודעים אנו כי נדרש האדם לחבור שוב אל הטבע וכי האינטימיות שילדי
הדור הנוכחי מכירים היא בעיקר ביחסים בינם לבין המסך. לכן קשר, קהילה, שותפות וערבות
זקוקים למרחב טבע בו הם יכולים לצמוח.
עמית קבסה ועתר גבע מדברים על כך בדיוק. הם הצמיחו גבעה, את
זו הנראית היום באין ספור נקודות לצדי הדרך בשולי אתרי הבנייה- גבעות של פסולת
ובטון. אך אפילו בשולי הדרך, הטבע והרוח פורצים את הבטון וצומחים. זוהי הגבעה וזו הרוח
שבה. זוהי הרוח שבכולנו.
נ.ב.
אחרי 70 שנה...
מיכל שרייבר (ניר דוד – פרדס חנה), אמנית מיצג וארכיונאית, רוצה לנוח בין מה שגדלה בו לבין מה שעזבה ולפתע מקיף אותה
מכל עבר בארכיון יד יערי ".. בין המדפים שאוצרים את פועלם ומאבקם של אמנים
קיבוציים..". היא נעה בין עשייה לרצון במנוחה, אולי כמו הקיבוץ, קצת כמו מחנה
השמאל, לא כמו הגבעה הבלתי פוסקת הממציאה את העצמה מחדש שוב ושוב כעוף החול.
נ.ב. 2
'ערמות' סרטה של מריון פוקס
מתאר יום בעבודתו של מוחמד, פועל מהשטחים במפעל הקיבוצי.
מוחמד אשר נעדר במשך תקופה מעבודתו עקב מחלה, חוזר
לעבודה כדי לגלות שאיש לא מילא את מקומו בזמן היעדרותו.
עליו להתגבר על ה"ערימות" ולהמשיך בשגרה
האינסופית על פי הקצב המוכתב על ידי מכונת הייצור.
בסך הכל אדם אחד, אדם אחד שמייצג עם שלם, הפלסטיני. העם
הזה נמצא בשטחים, בעזה ובישראל; העם הזה הוא עם אחד, גם אם הוא חי בישראל וזועק
לשוויון זכויות והזדמנויות וגם אם חלקו חי מעבר לגבולותיה וזועק לזכותו למדינה.
·
בקטלוג החד פעמי של התערוכה תמצאו את מחשבותיהם של המציגים על
עבודתם, אל תוותרו עליו.
ענת לידרור, אוצרת
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!