חסר רכיב

זום , מבט מבפנים מבט מבחוץ

06/03/2017
קריאה מחודשת על הווית החיים בנגב-דרך פריזמה של 14 אמנים.
תערוכה המוקדשת לציון שבעים שנה לעליית  אחת-עשרה הנקודות בנגב. מוזיאון החלוציות ביד-טבנקין.
אוצרת: דליה קינן.
משתתפים: אייל אסולין, הילה בן ארי, סופי ברזון, נעמה בוצר, רון גנג, אנה דן, דב הלר, חאדר ושאח, זיוה ילין, אורית ישי, מיכל כרמון, אברהם לוצקי, תמר ניסים, שולה קובו.

תערוכה זו נאצרה כמחווה לי"א הישובים שהוקמו בשנת תש"ז אוקטובר 1946 ביום אחד נפלא (כדברי יוסף ווייץ) ביוזמת הסוכנות היהודית במטרה לגרום להכללת אזור הנגב הצפוני בתוך גבולותיה העתידיים  של המדינה היהודית.
אני רוצה לפתוח רשימה זו במחמאה על איכות המוצגים בתערוכה והבחירה הטובה, המושכלת והמגוונת של משתתפיה. משימה לא פשוטה עמדה בפני האוצרת דליה קינן (רמת רחל), המעידה בעצמה על כך: "הייתה זו משימה יומרנית ומורכבת לקחת נושא כמו הנגב לאורך שבעים שנה. היא מכילה בתוכה תחומים רבים. המציאות הביטחונית  - פוליטית שחוו חלק מאמני התערוכה בשנים האחרונות משתקפת ביצירתם. הוספתי לתערוכה גם מבט מבחוץ הנותן פרספקטיבה נוספת לתערוכה. אני חשה שזו תערוכה המקיימת דיאלוג בין היצירות לבין עצמן. באמצעות התערוכה מקבל הצופה מושג על הנגב".
ההחלטה לקשור את התערוכה עם פרויקט ציוני מובהק כמו ציון עליית 11 הנקודות בנגב, נושא עמו דילמה לגבי השתתפותם של אמנים בדואים בתערוכה. חסרונם מכל מקום בולט בה. (אחד המשתתפים חאדר ושאח הוא פלשתינאי יליד עזה שחי ברהט עקב נישואין). בסמיכות לפתיחת התערוכה התרחש האירוע הקשה באום אל חיראן. אירוע שהעלה אל קדמת הבמה את מציאות חיי הבדואים בנגב והקונפליקט הקיים בנושא הקרקעות. 250 אלף הבדואים החיים בנגב הם שליש מהאוכלוסייה החייה בו. למציאות של חיים משותפים בנגב בין אזרחים בדואים ליהודים אין ביטוי בתערוכה זו, וחבל. האוצרת בחרה לשלב בתערוכה אמנים החיים בנגב וכאלה המביטים עליו מהחוץ מתוך רצון לבדוק את הדיאלוג המתקיים בין אלה לאלה. בדיקה כשלעצמה מעניינת ומרתקת.  אני מבין שמציאות ביטחונית קיומית יש בידה כדי ליצור הלכי נפש, חרדות ומועקה אישית שלא נותנת מקום לטיפול בנושאים שגרתיים; יחד עם זאת ציפיתי לראות מבחר גדול יותר של יצירות שמתמודדות עם המציאות האקולוגית, דמוגרפית, אנתרופולוגית, גיאוגרפית והפריפריאלית של הנגב. האם בכוחה של היצירה האומנותית לחבר בין גווני אוכלוסייה שונים החיים באותו אזור,  להוות גשר לדיאלוג רב שכבתי.  דליה קינן מביאה משאלה חשובה זו במבוא לתערוכה: "ההחלטה לאצור תערוכה לציון שבעים שנה להתיישבות בנגב נבעה מהאמונה שבכוחה של האמנות להשפיע, לעורר שיח ולהביא למודעות, ואם הצלחנו קמעה – דיינו".
שמונה מהמשתתפים בתערוכה הן נשים. החרדה הקיומית שלהן מהמציאות של "צבע אדום" במבצע צוק איתן באה לידי ביטוי ישיר ועקיף. התערוכה היא ביסודה פוליטית וחברתית.

אנה דן (ניר יצחק) יוצרת יצירות בממדים קטנים , אינטימיים מבטון קשיח המשמש כצבע.  שלוש יצירות מראות נוף לילי של כביש ריק שמחד יש בו משאלה לקיצורי דרך מהפריפריה למרכז, ומאידך, כביש המהווה תמרור אזהרה למציאות המפחידה של קטל בדרכים. שתי עבודות נוספות אף הן מבטון של תחרת וילון שעדינותו מנוגדת לחומרי המלט ממנו הוא עשוי. במציאות הברוטלית והאלימה מחפשת האמנית את השקט והאינטימיות.

זיוה ילין מבארי יוצרת תמונות נוף גדולות ממדים של קיבוצה בצבע אדום.  אפשר לפרשם בכמה מובנים: נוף קיבוצה הצבוע בצבע אדום, נושא עמו אף הוא תמרור של זיכרונות ואזהרה. אך אני מפרש את הצבע האדום כתזכורת אופטימית לצמיחת הפרגים בבתרונות בארי.

שולמית קובו
יצירתה של שולה קובו מגלאון, נוגעת במרקם היחסים עם הפזורה הבדואית שבאזור מגוריה. מרבדי החרוזים שלה עם התמליל בערבית הוא פוליטי אך גם תרבותי. יש רצון אמיתי ונכון לגשר בין מסורות שצומחות במרחבי הנגב, בין רקמות החרוזים הבדואיות למרבדי פרחים השתולים בגני הקיבוצים. "הוי ארצי מולדתי" קוראת האמנית  ליצירתה.

סופי ברזון מקאי מבארי, מתמודדת בתצלומיה (טכניקה של חשיפה כפולה) עם שימור  הזיכרון של ימי החרדה בתקופת צוק איתן. שימור הזיכרון של חרדות הוא צורך טבעי להתמודד עם מה שהייה. אמנים רבים נוהגים לעבד את מה שעבר עליהם באמצעות יצירתם. הם "מהווים עדות ממשית למה שהתרחש בעוטף עזה" (דליה קינן).

מיכל כרמון בת קיבוץ רעים משחזרת את געגועיה אל מחוזות ילדותה באמצעות אותם חומרים בהם היא שיחקה ויצרה בילדותה (עיסת נייר). בעבודתה  המאוד לירית של מיכל יש מסר אקולוגי של מחזור. אפשר ליצור מפסולת נייר ולהפיק ממנה יצירות מרגשות.

אייל אסולין
אייל אסולין חי, יוצר ופועל באופקים. עיר פיתוח קלאסית, מאלה שהדביקו להם סטיגמות ותוויות ללא חשבון. אסולין קשר את גורלו עם העיר וממנה הוא דולה את יצירתו.  פסליו המאוד אסטטיים עשויים בקפידה ומתארים פעולה מכנית ללא תכלית. פונקציונאליות ללא פונקציה. חבילה של קורות עץ מוקצעים, אזוקים במכונה מצוחצחת וסטרילית כמו תוצר של מעבדה. זרוע מחודדת ואלימה בקצותיה דוקרת כל כמה דקות את קורות העצים האזוקים , כמו מכונת עינויים תוך השמעת  רעש צורמני מעצבן  המזכירים לי את קולם של פוליטיקאים המגיעים לרגע לאופקים כדי להבטיח ולא לקיים.

הנגב של אברהם לוצקי מחצרים, "נמצא בתנועה מתמדת", כותבת האוצרת על יצירתו. נגב של צמיחה ודרכים כאשר הצהוב המדברי והירוק האפשרי מקיימים ביניהם דו שיח. דרכיו של לוצקי כלואות וסגורות. ניגוד בין המרחבים הפתוחים של הנגב לבין המסגרת העוטפת אותם ביצירותיו.

רון גנג מקפיד לתאר את נופי הנגב הריקים בדיוק ריאליסטי שאיננו צילום.  הדיוק חשוב לו. הנוף איננו אבסטרקט, חזון , אלא פיסת מציאות שיש להתמודד עמה. התמודדות שדווקא בגלל קרבתה למציאות יוצרת אתגר אומנותי ורעיוני המאלץ את הצופה למצוא בדומה את השונה.

חדאר ושאח מרהט הוא פלשתינאי שנולד בעזה והתאזרח בארץ בעקבות קשרי נישואין עם בת המקום. האמן בחר להראות יצירה ממציאות העולם הערבי בהשפעת "האביב הערבי" הנלחם על עצמאות מחשבתו וחרותו האישית. ביצירתו  נראית דמות בודדה גזורה בצבע חום בסגנון הקולאז' של מפגין באחת הכיכרות המתפרץ בעימות אלים מול חומת חיילים מצריים הצבועים בסגול, תוך ניסיון לבקוע אותה. זו יצירה פוליטית נטו המתארת מצב בתוך המרחב הערבי הגלובלי.  הצופה החוקר והחושב יכול בקלות לנדוד במחשבותיו גם אל אפשרויות נוספות של עימות בין אלה לאלה במציאות הישראלית שלנו (עיין ערך אום אל חיראן).

דב הלר
דב הלר מנירים הוא המבוגר בין המציגים. בכניסה לחלל התצוגה מקבלים את פנינו 7 תחריטי נחושת המתארים סיטואציה קשה ממבצע "עופרת יצוקה".  הלר הוא אמן מגיב , אמן קונצפטואלי – פוליטי , רב תחומי. מאחרוני נושאי הדגל האדום. לגבי הלר נכונה האמרה ששום דבר אנושי לא זר לו גם אם הוא מעבר לגדר.  מתוך הזדהות עם סבלם של אחרים יצר סדרת תחריטים שהם ביטוי לטרגדיה של אם ובת פלסטיניות שנהרגו ברצועת עזה במהלך המבצע מפגז שנורה בידי כוחותינו. תחריטיו מינימליסטים נוגעים ללב בה לציפורי הדרור תפקיד  מרכזי.

אורית ישי
אורית ישי נוגעת בתצלומיה במציאות הביטחונית של עוטף עזה. מתארת בסדרת תצלומי ממד"ים את משחק הגורלות עליהם מוטבע מספר.  תצלום של ממ"ד בבנייתו צמוד לבניין ורוד כמו באגדות משך את עיני. הניגוד בין חדר הבטון האפור הברוטלי והברזלי לבין המתיקות הוורודה של הבית שמאחוריו יוצר מתח הזוי משהו. ללא תיאור דמויות בתצלום חשים אנו את החרדה הקיומית מה יקרה אם ייפול פגז טרם סיום בניית הממ"ד. לזמן ולגורל תפקיד מרכזי ביצירתה.

נעמה בוצר מציגה ווידיאו בו נצפים הוריה במחול פולקלורי בהופעה בפריז של להקת "שלום ישראל" להקת הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. מצאתי את הקשר בין שם האוניברסיטה ומקום קיומה (באר שבע) כמייצגת נרטיב חלוצי באמצעות הריקוד. אני מודע לרצון של האמנית להצביע על קיפוח התרבות המזרחית והמשך ההדרה הנושאת עמה פוטנציאל נפיץ. יחד עם זאת הבחירה להציג את הנגב על המכלול האקדמי והסטודנטיאלי שבו הוא הקושר את היצירה  אל מסגרת התערוכה לדעתי.

תמר ניסים עוסקת בנושא חם ואקטואלי המתרחש בפינות שונות על הגלובוס גם בימנו אלה. במסגרת התערוכה מציגה תמר ניסים ווידיאו בשם:  "לטפל באפרוחים" העוסק  בפינוי ילדים והאוכלוסייה היהודית הבלתי לוחמת מישובים בזמן מלחמת השחרור, והדילמה האימהית העומדת בפתח, להישאר עם הלוחמים או להתפנות עם הילדים.  למען הגילוי הנאות גם אני הייתי ילד מפונה במלחמת השחרור. היה זה פינוי מרצון כדי להגן ולגונן עלינו. יש פליטים ויש פליטים אין גזרה שווה ביניהם. אך גם בבואנו לגלות אמפטיה וחמלה אל נשכח שהמציאות מזמנת הפתעות לעתים לא נעימות.

הילה בן ארי
הילה בן ארי  - בת קיבוץ יגור  מציגה אף היא עבודת ווידיו "חצי גורן". האמנית שמה עצמה כעומדת בעמידת נר (זוכר משעורי ההתעמלות) ומנסה לייצב עצמה בינות למוטות הברזל החלודים. זו עבודה פמיניסטית מובהקת כאשר מוטות הברזל הזקופים מייצגים את העולם הגברי. יצירת ווידיאו מינימליסטית , מרומזת ונקיה, זה כוחה.

לסיכום : תערוכה מעניינת , מאתגרת ומעוררת מחשבה. יש  מקום לעוד תערוכה בנושא הנגב שתטפל ביתר הנושאים החשובים שלא הועלו בה הפעם.


יובל דניאלי.
חסר רכיב