חסר רכיב

הרצפה הדביקה

01/08/2016
באחרונה התפרסם סקר של יוניסף, הארגון העולמי לזכויות הילד של האו"ם על מצבם של הילדים בקרב 41 מדינות מערביות בין השנים 2010 ל- 2014. הדוח סקר את מדדי האי-שוויון והרווחה הנפשית והוא מתרכז בהשוואה בין ילדים בתחתית קו העוני מול הילדים במעמד הבניינים ובחון כמה נמוך אנחנו מאפשרים להם ליפול במדדים של הכנסה, בריאות, חינוך, ורווחה נפשית. מקריאת הדוח עולה השאלה עד מכמה נמוך מדינת ישראל יכולה לרדת? ובכן מהדוח נראה שאין לנו לאן לרדת. ברוב המדדים הגענו לתחתית. אנחנו מהנמוכים ביותר בדירוג פערי המעמדות, בדירוג פערי החינוך ובאחוז הילדים העניים.
איך זה קורה שרמת הפערים ואי השוויון במדינת ישראל היא מהגבוהות ביותר בעולם המערבי ועכשיו גם בקרב הילדים שלנו. איך קרה שהידרדרנו בצורה כל כך קיצונית במערכת החינוך ואנו מפגרים הרחק משאר מדינות המערב. יש שיחשבו שזו גזרה משמיים, או שזה כתוצאה ממצבן של שני מגזרים (המגזר החרדי והמגזר הערבי) שגוררים אותנו לתוצאות אלה. מחשבות אלה רחוקות מהמציאות. זו לא גזרה משמיים וגם לא גזרה שנחתה עלינו כנספח א' עם לוחות הברית. זו מדיניות כלכלית ניו ליבראלית של כל ממשלות ישראל בשנים האחרונות. מדיניות המקדשת את הכלכלה החופשית, כלכלה שהיא מזמן כבר אינה כלכלה חופשית אלה כלכלה הנשלטת על-ידי מספר מועט של טייקונים ומשפחות הון בישראל. מדיניות שיצרה את המונח "הרצפה הדביקה" שמשאירה את העניים דבוק למטה ולא מאפשרת להם לטפס ולשפר את מצבם. מדיניות שזונחת את אותם שכבות חלשות ופוגעת בהם לא רק ברמה הכלכלית אלה גם ברמה הפיזית התפתחותית, הבריאותית והפסיכולוגית.
ההשלכות של מדיניות זו עוד הרבה יותר חמורות. מחקרים כלכלים חברתיים שנעשו בשנים האחרונות מראים על קשר ישיר בין פערים חברתיים לבין חוזקה של הדמוקרטיה. ככול שהפערים החברתיים גדלים כך נחלשת הדמוקרטיה והיא נעשית יותר ויותר שבירה. אפשר לראות בבירור את המגמה הזו החלה במדינת ישראל.
אנחנו הופכים לפחות ופחות דמוקרטים. יותר ויותר חוקים בלתי דמוקרטים נחקקים. יש פגיעה גסה במיעוטים בעיקר במיעוט הערבי. יש הקצנה בשיח בחברתי וסתימת פיות. לוביסטים ובעלי הון משתלטים על נכסי מדינה השייכים לכלל.
אנו, בתנועה הקיבוצית, כחברה הדוגלת בהקטנת הפערים החברתיים בכל המדדים המדוברים, אסור לנו לעמוד מנגד ולהסכים ולקבל מדיניות שיוצרת כבר עכשיו דור נוסף שיחייה בפערים בלתי נתפסים, בעוני, ברמת חינוך ובריאות מהנמוכים בעולם המערבי. יש לעשות מעשה.
התנועה הקיבוצית עושה הרבה מאוד פעילויות בתחומים אלה , אבל אם רוצים שינוי אמיתי, חייבים להעצים אותם. אין זה מספיק לדבר רק על קואופרציה לשינוי בחברה הישראלית. יש לקיים תוכניות ארוכות טווח לשינוי החברה הישראלית, הקשורים לעזרה לאוכלוסיות חלשות, חינוך, רווחה ועוד, ברמה הלאומית. וזה ניתן.
יש צורך בהגדרת חזון. יש צורך במחויבות לטווח ארוך. יש צורך בהשגת משאבים (כולל משאב המשאב האנושי). בכוחה של התנועה הקיבוצים לעשות זאת. יש לה את הכוחות הכלכליים והכוחות האנושיים להנהיג מחדש את מדינת ישראל בתחום הכלכלי חברתי ולעשות שינויים אמתיים בחברה הישראלית. זו חובתנו לשחרר את כל ילדי ישראל "מהרצפה הדביקה". צריך לעשות!
איתמר שוויקה קיבוץ ברקאי
מנכ"ל קרן חבצלת
חסר רכיב