מימד הזיכרון הוא תמה מרכזית בתערוכה. זה מעניין אם כי לא מפתיע, שלמרות שגבעת חביבה ו"הקיבוץ" קיימים ונוכחים במציאות העכשווית, מרבית האמנים מתייחסים אליהם בהסתכלות אחורה. העבר המפואר וזיכרונו. היצירה "על המשמר!" של יובל דניאלי, אולי האמן המזוהה ביותר עם גבעת חביבה, מכילה סמלי זיכרון של הקיבוץ וערכיו – הצבר, קרשי בנייה, הברוש. לוגו "על המשמר" עם הסלוגן – "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות העמים" מהווה גם הוא איזכור היסטורי ויזואלי וערכי. עם זאת, הוא מעלה גם שאלות ערכיות עכשוויות – מי עומד על המשמר של אותם עקרונות בחברה העכשווית שלנו? האם מדובר במשהו שעבר זמנו, או האם יש לו עוד זכות קיום במציאות של ימינו? שם היצירה, המופיע עם סימן קריאה, מרמז על התשובות לשאלות הללו על-ידי דניאלי, אך לנו, כצופים, יש הזכות והחופש להרהר בתשובות לשאלות הללו בעצמנו.

לעומת באומן הממשיכה בנחישות ללא לאות במשימתה, עבודת הווידאו של מיכל שרייבר "אני מנסה לישון בארכיון" מבטאת דווקא את העייפות וההתשה של משימת שימור הזיכרון. שרייבר, אמנית פרפורמנס שגם עובדת בארכיון יד יערי, מתעדת במשך 12 דקות את ניסיון ההירדמות שלה בין מדפי הארכיון. פעולת ההרדמות מצריכה שחרור אולטימטיבי ומסמלת מעין מוות. התנתקות ממה שהיה, ממה שיהיה, והתמסרות טוטאלית לעייפות. שרייבר מדברת על המצב הנפשי של העייפות ומבטאת משהו שתש כוחו, במסגרת מימד הזיכרון המתבטא על-ידי הארכיון.

גם היצירה של טל בדרק So many words are left unspoken מתייחסת לזיכרון באופן ישיר – הוא מתאר זיכרון נעורים שלו מאחד הסמינרים בגבעת חביבה. אהבת נעורים, במהותה, היא משהו מאוד סוחף, אך אנו, הצופים, נותרים מחוץ לסחף ביצירה זו. אנו עומדים מלמטה, מביטים כלפי מעלה אל היצירה כמעין מונומנט נכסף. התאורה הייחודית מייצרת נופך של בובתיות, משהו מעבר לאמיתי ולמציאותי. משהו על זמני. מרוחק מזמן וממקום. הדמויות גם הן מרוחקות מאיתנו – הנער עומד בגבו אלינו, והנערה כלל לא מביטה אלינו, היא שקועה לגמרי במתרחש בתוך המציאות שלה. יש תחושה של כמיהה גדולה, לצד משהו בלתי מושג, ובסופו של דבר עולה גם התהייה על מידת הרצון שלנו להשיג אותו. האם המונומנט הזה הוא משהו שעלינו לשאוף אליו? ואיך משתנה ההתייחסות שלנו לדבר מונומנטאלי לאורך השנים וההתבגרות? האם ניתן לבחון את האידיאולוגיה המונומנטלית של גבעת חביבה בפרט, ושל התנועה הקיבוצית בכלל, כאהבת נעורים? ואם כן – מה הבחינה הזו מעלה עבורנו?

אם הקישור של הזיכרון והעבר אל ההווה ביצירות הקודמות נעשה בטקסט זה בצורה פרשנית, היצירה של קלודט זורע "ללא כותרת (מאה אבנים)" מעבירה את העבר והזיכרון אל ההווה בצורה ויזואלית בגוף העבודה. היצירה עוסקת במטען ואיסוף. כל הדברים שאנחנו אוספים איתנו לאורך הדרך, הזיכרונות, החוויות, והופכים אותם לצידה לדרך שלנו. מהם הדברים שאנחנו לוקחים איתנו כצידה לדרך? האם הם רק מכבידים עלינו או הם תורמים לנו בצורה מסוימת? האם דברים שלאחדים נראים ג'אנק וחסרי משמעות – יכולים להיות רבי ערך למישהו אחר למסע שלו?

כאמור, נראה כי מרבית יצירות התערוכה מתעסקות עם מימד הזיכרון. ואכן, יש שיאמרו שגבעת חביבה, התנועה הקיבוצית, והערכים הללו כולם שייכים לעבר ולכן מקומם במימדי הזיכרון. גם היצירה של עמית קבסה ועתר גבע "מה שלא קרה", במבט ראשון, מתעסקת בהסתרה, בהשכחה, בכיסוי. ערמת אדמה שחורה מכוסה בבטון. חנוקה, נשכחת, כמו מישהו מנסה לקבור אותה בעבר, כתל ארכיאולוגי. לעומת זאת, מימד הזמן בעבודה זו דווקא מכיל אופטימיות רבה. בתוך ערמת האדמה נזרעו זרעים שיפרחו ויבקעו מתוך חורים שנחצבו במיוחד בבטון, וכך יצרו מיצב משתנה ומתמשך שמסמל צמיחה והתגלות.

אווירת התקווה ביצירה של עמית קבסה ועתר גבע מתכתבת עם האווירה שנוצרת ביצירה של אביטל גבע שדה חמניות. יש שיוכלו לפרש את היצירה במונחים של ניכור – שדה החמניות הופך לשדה של חומר סינתטי. עם זאת – לא ניתן להתעלם מהסאונד העדין והנעים של רשרוש ניירות הכסף ברוח הקלה. הרשרוש מסיט את תשומת הלב לאופטימיות של היצירה. לכך שנייר הכסף מתכתב עם החמניות גם באופן נוסף – כפי שחמניות שואבות את כוחן ויופיין מהשמש ומשנות את זוויתן לאורה, כך נייר הכסף גם הוא קולט את אור השמש. אך, בנוסף, נייר הכסף מפיץ את אור השמש חזרה, לשמיים.

הייתי רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי ולהביע גם אמירה סובייקטיבית. מימד הזיכרון, במיוחד בהקשר של מקומה של גבעת חביבה והתנועה הקיבוצית בחברה הישראלית העכשווית, מוביל רבים לדפוסי מחשבה פסימיים. עם זאת, מהיותי אופטימית מטבעי, אני מרגישה מאוד מחוברת לאווירת התקווה המתבטאת ביצירות של עמית קבסה, עתר גבע ואביטל גבע. רבים מסתכלים על התנועה הקיבוצית כחלום ושברו. וזה נכון – כידוע לכולנו הקיבוץ שינה את פניו לבלי היכר. עם זאת, בעבורי, בתור בת דור שלא חווה את אותו חלום, אלא נולד לשברו, הקיבוץ הוא מהות אחרת לגמרי. עבורי, הקיבוץ הוא אינו ארגון, תנועה, מוסד או מרחב גאוגרפי, עבורי הקיבוץ הוא סט ערכים. ואותו סט ערכים מושרש בתוכי והולך איתי לכל מקום, לא משנה לאן אלך. הקיבוץ, כסט ערכים, פועם בתוכי ומפיץ את אורו לסביבתי כמו החמניות של אביטל גבע בכל דבר שאני עושה בחיי היום-יום שלי, היכן שלא אהיה, מה שלא אעשה. ואני בטוחה שאני לא היחידה. ולכן יש בי בטחון ואופטימיות רבה לגבי מקומו של הקיבוץ בחברה הישראלית העכשווית.

-----

התערוכה "גבעה ורוח בה" תוצג בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות עד ה-17/7/21. שעות פתיחת הגלריה א'-ה' 9:00-16:00, שבת 10:00-14:00.

האמנים המציגים התערוכה: אביטל גבע, אבנר זינגר, אסנת רייזמן בן שלום, אתי עמרם, בועז לניר, גיא בר אמוץ, חיים מאור, טל בדרק, יובל דניאלי, יוסי וסיד, יעקב שופר, מיכאל קובנר, מיכל שרייבר, מריון פוקס, נטע שפירא, עמית קבסה, עתר גבע, צילה ליס, קלודט זורע, שאול קנז, שירלי בר אמוץ, שלומית באומן.

-----

על המחברת: רות יורובסקי, בת וחברת שדות-ים. כותבת בימים אלה דוקטורט בתולדות האמנות במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון. מחקרה עוסק בתופעה הרחבה של נשים-אמניות בקיבוץ, ומתמקד ביצירה המוקדמת של רות שלוס. בנוסף, מקימת ומנהלת קבוצה הפייסבוק "חוקרי הקיבוץ". כמו כן, לאחרונה הצטרפה לצוות גלריה GH גבעת חביבה לאמנות