קבוצת חבצלת
קבוצת חבצלת
חסר רכיב

השמש מחייכת לטולי (לזכרו של שאול (טולי) באומן, חמש שנים לפטירתו)

27/01/2020

בערב ליל שישי הבטיחו החזאים גשמים וסערות ברחבי ארץ. על המרקע הראו עצים קורסים על בתים בקיבוץ עמיר.  חששתי ממזג אוויר לא ידידותי בדרכים צפונה.  והנה להפתעתי המוחלטת הדרך הייתה פנויה מאירה ויבשה. לא גשמים אלא קרני שמש זעירות. לא המונים הנעים צפונה אל החרמון, אלא כביש פנוי לרווחה. שטיח ירוק לאורך הכביש לווה אותי בבואי לעמיר כמו נצבע במיוחד לכבודו של טולי באומן. ואכן הפנים האירו לרבים שבאו לחלוק כבוד לזכרו של טולי. אילנה אמרה בהומור  שטולי למעלה כבר ארגן את העניינים עם ההוא היושב במרומים, כך שהכול יהיה בסדר...  ואכן, המפגש  בשבת בצהריים לכבודו של טולי במלאת חמש שנים לפטירתו היה מלא באנשים; ידידים, אמנים, אנשי דעת ואמנות, שהגיעו מרחוק ומקרוב לחלוק לטולי את הכבוד הראוי לו כאדם ואמן. זה לא עניין פשוט להפיק מפגש וספר על יצירתו ודמותו, כאלה העומדים בצוותא באמות מידה של איכות ומשמעות שהיא חווייתית ובעלת תובנות של לקח נלמד. המפגש והדברים ששמעתי מפי הדוברים, ובעיקר מאלה של הבת שלומית אישרו את מה שחשתי כלפי טולי לאורך שנים רבות של הכרות וחברות אישית. איש מלוא  פנימיותו ערכים. סוציאליסט, לוחם צדק, אידיאולוג בדרכו; צנוע בהתנהלותו, משוחח בגובה העיניים, לא חושש להביע דעתו אף אם היא כואבת. רחב אופקים ומחשבה, המתפתח עם הזמן והטכנולוגיה. אמן שהאמנות משמשת לו הן ככלי פוליטי להביע באמצעותה את דעותיו והשקפת עולמו והן כצורך פנימי לביטוי של צורה וצבע. היצירה האמנותית נעה במנעד בין התבונה לרגש, בין ההיגיון לספונטני. מתקיים דיאלוג תמידי בספקטרום הזה. טולי, כך אני חש, נע ביצירתו ביניהם כאשר האתגר הטכנולוגי, החומרי מוביל את יצירתו ומשמש פלטפורמה לרעיונותיו. טולי היה לדעתי סוג של אמן מקומי, היונק את חומרי הגלם שלו מהסביבה בה הוא חי. המקומי במידה והוא שורשי, כזה  שנחצב בבזלת נהפך לאוניברסלי, שמדבר בכמה שפות. טולי באומן נגע ביצירתו המקומית גם באוניברסלי. קשה להפריד בין טולי האמן לטולי הפעלתן, היזם, המארגן, המדריך והמלמד, חבר הקיבוץ ואיש משפחה. אצלו המכלול הוא הנותן. גם וגם. בכל אשר נגע , הייתה גם מהיצירה. חי, נושם ויוצר. 

אומנות ההדפס באמצעות הצילום הייתה אצל טולי מספינות הדגל שלו. עוגן טכנולוגי שנתן לו איכויות השמורות רק לו. שלט בכל רזי ההדפס אותו הפליא להדפיס על כל דבר. כאשר הדפיס בשנות השמונים על חלוק אבן את סיסמת עיתון המפלגה (על המשמר) "לציונות-לסוציאליזם ולאחוות עמים" הוא האמין בכל ליבו במה שנכתב. הוא ידע כבר אז שרבים בבית הפוליטי שלו פסקו להאמין.  ובכל זאת כאירוניה המגשימה את עצמה, מישהו שם את חלוק האבן המודפס מלפני דלת גלריית הקיבוץ כדי שהיא לא תיסגר מהרוח. גלריית הקיבוץ נסגרה בשנת 2018.


 טולי, אילנה ומרכז האמנויות בגבעת חביבה
פרויקט מרכז האמנויות בגבעת חביבה קיים משנת 1987. הייתי עד המלך לפעילותם המבורכת של הזוג באומן בהקמת המרכז. ללא יוזמתם, הנהלתם, חריצותם וחזונם לא היה קם מרכז חשוב זה. הם זיהו באופן הפעיל ביותר את האפשרות לגשר על מחסומים, ולתת תקווה ותנופה לאנשים וקהילות דרך הפעילות האמנותית, באמצעות יצירה, שהיא שפה מחברת בין מחלוקות ותרבויות. מרכז האמנות פתח את הגלריה שלו לתערוכות של פלשתינאים מעבר לקו הירוק. "הבאומנים" דגלו בשותפות יהודית – ערבית לא כדי לצאת ידי חובת הנראות, אלא כדרך חיים משותפת. בחזונם ליצור בגבעה מרכז המשנה סדרי פריפריה, סחפו גם את הנהלת הגבעה. מה שהפליא אצל טולי היא היכולת שלו לסחוב אחריו גם את האמנים התל אביבים מהשורה הראשונה  שהגיעו עד סדנאות הגבעה להדפיס את יצירתם. כמה שמח עם האמן שרגא ווייל מהעוגן על שהצליחו להגיע להישג מקצועי – אמנותי ולהדפיס מעל שלושים צבעים שונים באיכות משובחת על אותה פיסת נייר.  הזוג באומן גייס לפעילות במרכז האמנות מורים ומחנכים מהשורה הראשונה עד כדי הקמת כיתת אמנות לנערים ונערות שסיימו בה את חוק לימודיהם. בעזרתם נערכו פרויקטים מרשימים שנשאו עמם תקווה לשלום  כמו "גבול השלום", "ארט פוקוס" ועוד. כמי שאצר את "גלריית השלום" בשנותיה הראשונות ראיתי את התגייסותם להפקת אירועים סביב כל תערוכה חדשה, כמו גלריה מקצועית חשובה.

טולי כפי שהכרתי אותו, פעל רבות לשנות סדרי בראשית, להפוך את היוצרות. ליצור מהפריפריה האמנותית מרכז. לתת להתיישבות העובדת והחקלאית את המקום הראוי לה לא רק בביטחון הגבולות אלא גם ביצירה האמנותית. פריפריה היא לא רק גאוגרפיה של מקום, היא גם הלך רוח של קבלת דברים כמובנים מאליהם, הסכמה עם הזנחה והתעלמות הממסד. טולי נאבק בדרכו במציאות זו.  נהג לשים סימני שאלה. לא לקבל דברים כהווייתם. לאתגר את המרחב הרחוק בקצה הארץ, באצבע הגליל ולהפכו ללב היצירה (כך בגליל, כך בגבעת חביבה וכך במקומות אחרים  במדינה). כמו מפגשי תל חי לאמנות סביבתית בשנות השמונים, כך הגלריה שפורחת כיום בקיבוץ עמיר יש להם אותה מטרה חשובה לשים את הגליל העליון על המפה האמנותית, לבטל את מושג הפריפריה בשדה האמנות.   לא כך סתם ניתן השם  "סימן שאלה" לגלריה.  היכן שיש ספק שם מתקיימת אמנות. היכן ששואלים שאלות מתרחשת יצירה.  קבלת הדין, המובן מאליו, הרוטינה , הם אויבי היצירה , הם אלה שיוצרים פריפריה. טולי במאבקו המשותף עם אילנה לשנות פני המציאות בעטו במובן מאליו, נלחמו במוסכמות, אתגרו את מושג הפריפריה.

אחרון הארגנטינאים
"כולם פה מתבוללים ואני נותרתי הארגנטינאי הגאה האחרון". מכריז טולי בגאווה במונולוג אישי שנכתב בשנת 1997בחוברת שיצאה לאור לכבוד שבעים שנה לקיבוץ הארצי.  טולי גאה במוצאו הארגנטינאי בן העיר רוסריו.  "עזבתי מולדת כדי להגשים מהפכה יהודית, אבל בעיקר מהפכה חברתית. באתי כדי לבנות עולם חדש, צדק וסוציאליזם עולם יפה וחילוני עם אמונה גדולה באדם". [...] "אני אמן מודרני, מפסל באבן בזלת מהנוף בו אני חי, אני טולי באומן מהגליל העליון, מרוסריו, הצלחתי לפתח שפה ותקשורת עם בני אדם".  מסיים טולי את המונולוג בקביעה לא מתפשרת: [...] ותשמעו טוב  "ישראלים", אני ארגנטינאי גאה שממשיך לסרב "להתבולל". אני טולי באומן – אמן – ארגנטינאי -  ישראלי" (הקיבוץ הארצי שבעים שנים, שבעים פנים. הוצאת יד יערי גבעת-חביבה עמ' 58).
הרשימה כולה משפטים חצובים בבזלת מהולים בסרקזם, בהומור חודר שסיומו סימן שאלה.  אני רוצה לשאול את טולי שכבר איננו יכול לענות:  באמת אתה לא חולם בשום שפה ?   כאשר גמרתי לעיין שנית ברשימה מלפני שלושים ושלוש שנים , שחזרתי לעצמי את השיחות ביננו בגבעת-חביבה, עדיין הספק נשאר יציב; האם טולי באמת התכוון  ברצינות לכול משפט וציטוט במאמר ?  אני לא יודע אם טולי הוא אחרון הארגנטינאים בקיבוץ או במדינה. אני יודע שעם האיש הזה היה לי כייף לבלות, לשוחח, להחליף רעיונות. אולי בגלל שהוא לא קורץ מחומרי "הצבר הישראלי המצוי", אלא רחפה מעליו רוח אוניברסלית של אחווה בגובה העיניים, ואולי פשוט בגלל שהוא היה בן אדם.

חמש שנים פועלת בעמיר גלריה מקומית שצברה לאורך שנותיה קהל אוהדים של שוחרי יצירה ואמנות. אל אותה גלריה שבין הוגיה היה גם טולי בשותפות  עם אילנה באומן, אתי פרדו נוסבאום, נפתלי נחמני, דן רודולף  ועוד רבים וטובים, נוסף חדר תצוגה המוקדש ליצירתו של טולי, כך יאה ונכון לזכור אותו. האוצרת אתי נוסבאום מספרת שיצירותיו של טולי יתחלפו מעת לעת ובכך ייחשף הציבור לעושר היצירתי הרב הספון בין כותלי הסטודיו שלו.  התערוכה שהיא מחווה לטולי, שאצרו אתי נוסבאום ונפתלי נחמני בהשתתפות 21 אמנים, משקפת את הערכתם כלפיו. המחנה המשותף לאמנים המשתתפים בתערוכה היא האכפתיות והדעתנות לגבי המתרחש במרחב יצירתם. הם מביאים באמצעות יצירתם את אותה סולידריות חברתית ומהפכנית שטולי דגל בה.  


יובל דניאלי
המעפיל,  ינואר - 2020

חסר רכיב