חסר רכיב

על התערוכה "אופוריה" המציגה במשכן לאומנות בעין חרוד

14/09/2017
"אופוריה" –  6 ימים ועוד 50 שנה.
אוצר ראשי: יניב שפירא.
במסגרתה מוצגות חמש תערוכות:

50 ל – 1967 אומנות שעת מלחמה. אוצרת: דנה אריאלי
ז'יל קארון: טביעת עין. אוצרת: מיקאלה זיס
גיא ברילר: ההרצלים החדשים והסטודיו של אבן השתיה. אוצר: אלעד ירון
שוקה גלוטמן: המון שנים טובות – חדר זיכרון. אוצר: טל גלפר
דני לביא: 50 שנה, אותה מנגינה. אוצר: יניב שפירא.
התערוכה  תנעל בסוף אוקטובר – 2017.

-חשיבותה של התערוכה "אופוריה" במשכן לאומנות בעין חרוד  בשאלות שהיא מציבה ובמראה שהיא מעמידה בפני המתבונן בה, ולא פחות חשוב בעצם נוכחותה.  היא באה למלא חלל שנפער במציאות המוזיאלית הישראלית  המרכזית של התעלמות כמעט מוחלטת מתוצאות המלחמה והכיבוש במלאת חמישים שנה "למלחמת ששת הימים". אוצר המשכן ראה בעריכתה של תערוכה כזו במציאות הישראלית העכשווית אתגר משמעותי הנושא עמו אמירה אומנותית, חברתית ופוליטית ברורה שאת תוצאותיה, מחיריה וצלקותיה אנחנו נושאים גם כיום. אין סמלי יותר מאשר החלטתו של יניב שפירא להציג תערוכת נושא רבת היקף שכזו במלא חללי התצוגה של המשכן. 
יניב שפירא נולד בשנת 1967 (שנת פרוץ המלחמה) לאביו אברהם (פאצ'י) שפירא עורך הקובץ  "שיח לוחמים". תערוכה זו ממשיכה במידה רבה את השיח הביקורתי האנטי אופורי של מלחמת ששת הימים שפתח בו אביו.  עוד ניגע בהמשך ברובדי התערוכה ואיכותה, אך על דבר אחד אין חולק; היא מעוררת שיח, ויכוח, ועניין.  יותר מכך היא תערוכה שיש בה אמירה עכשווית ברורה , היא איננה תערוכה של הנצחה נוסטלגית אלא של אזהרה עכשווית !

בחרתי להתייחס לשתיים מתוך חמשת התערוכות המרכיבות את המכלול  הנקרא: "פרויקט אופוריה". שתיהן עוסקות בתיעוד המציאות סביב תקופת המלחמה.  מבט מהחוץ פנימה (ז'יל קארון) ומבט מתוך הבית הישראלי פנימה (שוקה גלוטמן). יצירה אחת עוסקת במציאות הקונקרטית והשנייה מטפלת באקלים החברתי. באמצעות שתי התערוכות  אני בודק ומשוחח עם כמה שאלות יסוד בתחום האתיקה , והזיכרון. 

"טביעת עין" – צילומיו של ז'יל קארון.
שתי תמונות מצולמות משל הצלם הצרפתי ז'יל קארון, (1) מייצגות לדעתי את הפן האנושי והמוסרי של המלחמה: מחד, חייל ישראלי על מדיו המנומרים יושב על כורסת נצרים מצרית על גדות התעלה, ממש מנוחת הלוחם. בגדה השנייה מבצבצים באופק דקלים.  רגליו פשוטות קלות קדימה, ידיו מעבר לראשו החשוף. חגורו פתוח והרובה מונח ברפיון על רגליו. גופו נוטה אחורה ועל פניו חיוך שביעות רצון של מנצחים.
מנגד תמונה של הצד המובס; גופת חייל מצרי שכובה על החול הלבן של מדבר סיני. כלב משוטט עזוב ורעב נוגס ברגל גופת החייל המצרי המת. צילום מצמרר.  אופוריה של מנצחים  מול דממת המובסים. אלה תמיד תוצאותיה של כול מלחמה. קצרה כארוכה.  גופת החייל המצרי הנשכחת המונחת על החול הלבן מוגשת כטרף קל לכלב המדבר המורעב, נגעה לליבי והציפה אותי במכלול שאלות אתיות. "במלחמה כמו במלחמה"  ו"אין מלחמות שמחות" הן שתיים מהסיסמאות השגרתיות שמרבים לצטט אותן בהקשרי שאלות של מוסר וטוהר הנשק. היכן כבוד המת ? שאלתי. היכן הרגישות לכבוד האדם "הנברא בצלם" באשר הוא. והתשובה באה כמובנת מאליה; זו המלחמה ! לנו אסור להחביא את תוצאותיה ומחירה האיום. תפקידו של צלם מלחמות תיעודי הוא להביא את המלחמה על מלא אכזריותה אל פתח הבית, אל כורסת השלווה, כוס התה וצלחת הפיצוחים.  לא לתת מנוח לנפש האדם. לספר בריאליזם מדויק את מראותיה גם אם הם קשים מנשוא. יחד עם זאת מתקיים תמיד הוויכוח הפנימי על גבולות הטעם , המותר והאסור. יש להיזהר מלהיגרר אל "הבנאליות של המלחמה" ! בקלות אפשר לראות בכלב הרעב הנוגס בגופת החייל המת מציאות שאפשר להתרגל אליה, לחזור ולשנן; אלו התוצאות, זו המציאות, אסור לסנן, אין לצנזר!  שוחחתי על תחושתי זו עם ידידים מבני אומנות . הדעות חלוקות. אין פה צנזורה מטעם, יש בנקודה זו מחלוקת פנימית ביני לבין עצמי. תמונה זו של ז'יל קארון הצעיר (היה בן 27 בזמן צילומה) מציבה בפני המתבונן הרגיש והאכפתי דילמה מוסרית אמתית רבת שנים.
 ז'יל_קארון_טביעת_עין_1967
ז'יל קארון  נולד בצרפת בשנת 1939. במאי 1967 הוא מגיע לישראל לצלם צילומי אופנה. חש את הימים המתוחים של קדם מלחמה (תקופת ההמתנה) ומחליט להישאר בארץ . כאשר פורצת המלחמה הוא מצלם אותה על שלושת החזיתות שלה.              
בקיץ 1967 מתפרסמים צילומיו הראשונים מהמלחמה בשבועון "פארי מאץ'". הודות לאיכות עבודותיו הוא נהייה עד מהרה לכתב מלחמה מבוקש בעולם כולו. מסקר מלחמות במקומות שונים ומסוכנים על הגלובוס. בשנת 1970 הוא טס לקמבודיה לתיעוד מלחמת האזרחים ושם הוא נעלם באזור הנתון לשליטת הח'מר רוז' של פול פוט. בכך נקטעה הקריירה הייחודית המבטיחה שלו והוא בן שלושים בלבד.  קארון ביקש להגיע אל לב ההתרחשות, מדגיש בפני האוצר הראשי  יניב שפירא. שאף להיות עם הלוחמים בקו הראשון, חמוש במצלמת "ניקון". כדי לנוע בחופשיות בארץ הוא שכר מכונית גדולה עם גג מתקפל ואוסף בדרך חיילים התופסים טרמפים.  כך הוא הצליח לעבור  את כול נקודות הביקורת  הצבאיות עד ירושלים ולחצות את קו ההפרדה בין חלקה הישראלי לחלקה הירדני. תוך שעות ספורות הוא מצלם את מה שקדם לכיבוש ירושלים המזרחית ואת שאירע לאחריו.  למרות שהוא נספח אל הכוחות הישראלים המנצחים הוא לא היה אדיש למצוקות המנוצחים. ראיתי תצלומים של חיילים מנוצחים ששומרים על גאווה ומכובדות.  לא פשוט לקלוט ולמסור בעין המצלמה  את הרגע בו הנכנע שומר על כבודו.  כל תצלום של קארון הוא בסיס לדיון, להתייחסות, לאסוציאציות. צילום מפקדי צה"ל נכנסים בשערי ירושלים העתיקה בעצם ימי הקרבות  (שר הביטחון משה דיין, עוזי נרקיס, רחבעם זאבי והרמטכ"ל יצחק רבין ) הזכיר לי את כניסתו של דה גול המנצח דרך שער הניצחון בפריז לאחר כיבוש העיר מהגרמנים. בשבילי תצלומיו של ז'יל קארון כצלם מלחמתי מתעד היו הפתעה מרגשת שהחזירה אותי באחת חמישים שנה אחורה אל התמונות המוכרות מהעיתונות. אז לא ידעתי את שם הצלם. תערוכה זו הנושאת את השם "טביעת עין" היא  מהחשובות והטובות שבתערוכה. את הצילומים אספה ואצרה בקפדנות ובעין מקצועית  מיקאלה זיס.

מיצב זיכרון לאופוריה - יצירתו של שוקה גלוטמן
הפן האחר של התערוכה הוא המייצב המרגש של שוקה גלוטמן "המון שנים טובות – חדר זיכרון" באוצרות של טל גלפר. אישית חשתי בבית כאשר נכנסתי אל מתחם המיצב . גלוטמן מטפל באותם חומרי ארכיון שהם לחם חוקי היום יומי כעובד ארכיון שיש בו אוסף של אלפי שנים טובות. ואכן, המייצב של גלוטמן מתכתב עם גלויות "שנות טובות" שהופקו בשיא ההתרגשות האופורית ושכרון החושים שבאו מיד לאחר ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים. הגלויות מראות ברטרוספקטיבה את צה"ל המנצח החזק והגיבור, עם מצעדי הניצחון וראשי אלופי הצבא מוטבעים על הגלויות כסוג של פולחן אישיות מיליטאנטי  היאה למשטרים אחרים במחוזות אחרים. לצד אלופי צהל מוצאים אנו תשמישי קדושה, אבני כותל ושופרות מטעם הרב גורן, וגם את חוזה המדינה, תיאודור הרצל מביט מהמרפסת בבאזל על האופוריה בהתגלמותה. האם כך מתגשם חזונו ?
שוקה_גלוטמן_המון_שנים_טובות_חדר_זיכרון
שוקה – יהושע גלוטמן (נולד ב – 1953 בישראל) הוא אמן רב – תחומי. אוצר, מרצה באוניברסיטת בן גוריון, ובאוניברסיטת תל אביב. מנחה קבוצות ובעיקר קבוצות דיאלוג של ישראלים ופלסטינים.  למרגלות הגלויות שתל האמן תובנות טקסטואליות מינימליסטיות הלקוחות מהמציאות של היום ומלמדות אותנו על השקפת עולמו של האמן והקו שהוא מותח בין 1967 לשנת 2017. הגלויות המוגדלות נוכחות בסביבת סלון מגורים טיפוסי  זעיר בורגני משנות השישים עם הרדיו תוצרת "פילוט" , טיפ – סלילים, וטלפון חוגה שחור וכבד. וכמובן כוננית ספרים מלאת באלבומי ניצחון. עליה חפצי נוי ישראליים כמו גמל מעץ זית תוצרת בצלאל. הכורסה הפשוטה והספה ליד שולחן הפרומיקה הקטן. עליה מונחים באי סדר כמו שאריות מחגיגת צפייה במשחק כדורגל, קליפות גרעינים מפוצחים ובקבוקי קולה ומיץ . ממול עומדת לתפארת  טלוויזיה המקרינה בשחור לבן לאחור את מצעד הניצחון הצבאי בירושלים משנת 1968 (כאילו ביקש האמן להחזיר את גלגל המציאות וההיסטוריה אחורה). עיני צדה בצד הטלוויזיה תרמיל של פגז מנחושת מלא שיחי כותנה צחורים הממלא את תפקיד האגרטל.  היצירה של גלוטמן מראה לכולנו עד לאיזה קיטש הגענו עם אופוריית הניצחון, מציאות מטשטשת מידות וחושים המפזרת נצנצים זוהרים על מציאות עגומה חסרת מוצא. האמן מטפל ביצירתו באקלים החברתי שהיה מנת חלקנו במשך כמה שנים (מתקופת ההמתנה עד מלחמת יום כיפור). הכואב והמתסכל במציאות המובאת בפנינו מאז, שגם כיום האופק סתום. המיצב הוא חדר זיכרון לאופוריה בחזקת היכן היינו ולאן הגענו.  אם קיימת מראה אומנותית אפקטיבית היא מגולמת ביצירתו של שוקה גלוטמן.

יניב שפירא מזמין אותי לכוס אספרסו במשרדו שבמשכן לאמנות. אל המשרד עולים במדרגות כיאה לאומנות טובה שיש לעלות אליה כדי לגעת בה. מהשיחה עם יניב אני לוקח ציטוט שהוא לדעתי המוטו של התערוכה:  "אני מאמין באומנות המגיבה למציאות".

תפקידה כדברי האוצר להציע סדר יום, לחדד ולעצב תודעה היסטורית.  יניב גאה בתערוכה.  יעידו על כך מאות המבקרים בה מדי שבוע. השיחות והדיונים שהיא מעלה מלמדים שהמבקרים בה אינם נותרים אדישים.
 
יובל דניאלי אוגוסט - 2017

תגובות לדף זה תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב