חסר רכיב

"על גופתי המתה" ! | יובל דניאלי

 (מישיבת ועדת תכנון קיבוצית – סיפור דמיוני עם נגיעות מהמציאות)

"על גופתי המתה" !  (כמה שאני אוהב לשמוע את המשפט המאתגר הזה) נשמע חיים ראובני  בפאתוס האופייני לכאלה שהצדק תמיד עמם. "התוכנית לא תעבור"  הרים שוב את קולו בהנפת יד אל עבר חזהו. אורן שועלי, צעיר מועדת תכנון שעוד לא למד להכיר את תכונותיו הכועסות  נרתע מופתע מרעם וזעם קולו. "חברים, חד וחלק, תכנית שכזו לא תעבור בקיבוצנו" ! וכאן ללא התרעה מוקדמת פרס מהזיכרון את תכנית הנקודה שגובשה בשנות החמישים.      עברו מאז שישים שנה, והוא עדיין עם אדריכלי הבניינים והנוף , שמזמן החזירו נשמתם לבורא, ויותר מזמן העבירו מוסדות הקיבוץ את סמכות תכנונו של הקיבוץ אל דור צעיר יותר במחלקת התכנון התנועתית.  שאול רכז הועדה גייס את מלוא השקט הנפשי שלו כדי להרגיע: (נזכר בציטוט ששמע ממסטצ'קין אדריכל מחלקת התכנון: "בית שסיים את תפקידו יש להרסו") תראה, תבין, עם מלא הכאב והצער אין ברירה, חייבים לקלוט כדי להמשיך להתקיים. וכדי לקלוט צריכים לוותר על כמה בניינים ועצים  מדור המייסדים!  אורן שועלי סינן מבין שיניו ציטוט אותו שמע דווקא מחיים לפני שנים באחת משיחת הקיבוץ: "כאשר חוטבים עצים ניתזים שבבים". המשל והנמשל הובהרו לעיני כול גם אם הם נשמעו בלחש. חברים, שקט בבקשה! רכז הועדה הצביע על מסך ההקרנה עליו ריצדה תכנית המתאר החדשה בצבעים המדגישים את הגבולות ותארה היכן תעבור בדיוק "שכונת הפיקוסים" (השם נקבע ע"ש הפיקוסים  עליהם שחקנו בילדותנו, ודינם נגזר להיגדע) , איזה בתים ישנים יהרסו, היכן ייסלל ציר הכביש החדש, כמה מגרשי חנייה ייבנו על יד כל בית דו קומתי  ומה יישאר לדוגמא מהדשא הגדול. ירון (חבר הועדה, רכז הבניין) נזכר לעצמו באחת משיחות הקיבוץ הקשות ההן לפני שנים שהשאירו את הקיבוץ במועקה שהכבידה על מצב הרוח.  "אדמה לא מוכרים"! אדמה היא בית ובית לא נוטשים לא מחליפים. זעק חיים  תוך כדי חטיפת המיקרופון מידיו של יו"ר השיחה. (היה ויכוח על החלפת אדמות עם השכנים). 
רבים מחבריו של חיים ראובני (חיימק'ה בפי ידידיו הקרובים) שוכנים אחר כבוד בין עצי הברוש והאורן למעלה על הגבעה. שורה של ידידים עם שמות שנשארו כמזכרת למחוז הולדתם.  (חיים אחרון הוותיקים הפעילים מהדור הראשון ראה עצמו כשומר החומות בגילו המבוגר (הקשיש) ככזה שעל כתפיו מוטלת האחריות לשמר את המורשת, את  מה שהייה ולא רק את מה שיהיה, נאחז בקרנות המזבח ולא מרפה.  מספרים שהעקשנות שלו היא חלק מאישיותו. נלחם עד הסוף גם כאשר התחמושת אוזלת. לצורך הכנת עבודה סמינריונית הלכתי פעם לארכיון כדי לבדוק תמלילים של שיחות קיבוץ. גם אז בימי טרם קיבוץ של ממש הוא הפליא בקנאותו האידיאולוגית, ונלחם קלה כחמורה בכל עניין ודבר. כאילו נברא למלחמות, כדי להוכיח את טעויות האחר. תמיד צודק, תמיד מצטט. למד את הקורס הקצר בעל פה. היה מצטט מתוך הזיכרון מאותו ספרון כאילו  לא עברנו מאז כברת דרך ארוכה.  המשיך בציטוטיו גם כאשר הרכבת עזבה מזמן את התחנה. "ההיסטוריה עוד תוכיח שסטאלין צדק ! אמר (צרח) בשיחת הקיבוץ לאחר נאומו של כרושצ'וב בוועידת העשרים.
ממה נפשך?  תאר לך שלפתע הנכד ירצה לחזור, מה תגיד לו , שהיסטוריה של צריף קודמת לחיים, להמשכיות, לקליטה, שאין לו מקום בקיבוץ בגלל    נוסטלגיה ? 
לאחרונה קראתי רעיון שהתפרסם בעיתון התנועתי על בניה לגובה. רעיון שנהגה לראשונה עוד בשנות העשרים על בית כולל לכל הפונקציות הקיבוציות. בית בטחון חזק שגם יגורו בו וגם יאכלו בו (חדר אוכל) וגם יתקנו בו נעלים (סנדלריה). על פי רעיון זה הגה מן דהוא מחשבה שראוי בימנו אלה להקים בשטח הקיבוץ המתחדש בית רב קומות בו יגורו כל חברי הקיבוץ משפחות צעירות ומבוגרות, כל קשת הגילים. במקום הבתים הרבים שמוקמים תחת כל עץ ושיח רענן , ישתלו גנים, ודשאים וערוגות של פרחים ויוסרו מחיצות והנוף לאופק יפתח ותהייה לכולנו חגיגה ירוקה בעיניים ופחות צער בלב על עקירת עצים ודשאים כי אין מספיק מקום לבנייה. במהרה חזרתי אל המציאות מחלום התעתועים ההזוי והאוטופי שלי.
חיים התרומם אט, אט מכיסאו. גופו עייף משהו, אך רוחו ונפשו סערו. שפתו העליונה רעדה וההתרגשות ניכרת בדבריו ובפניו שהאפירו כשק: "ישוב, אפילו שהוא "מתחדש" כדבריכם , לא בונים מאדמת טרשים וקוצים. יש לו היסטוריה, יש לו את אבני האתמול. מה נספר לדורות הבאים; שלפניהם לא היה כלום. הצריפים ובתי הילדים שהיו הם כלום ? חדר האוכל הישן הוא סתם זיכרון עמום בין מדפי הארכיון ?  לא חברים, הם האתמול שלנו הם חלק מהשושלת האנושית הקבורה למעלה על הגבעה, אסור להרסם ! אמר ולא יסף. (לחיים הייתה תכונה רבת שנים עוד מועידות התנועה בפלך וולין, תמיד נאם  מעולם לא שוחח, לא דיבר בנחת, דבריו נאמרו תמיד ברצינות תהומית, בתודעה פנימית  של שליחות  היסטורית עמוקה שנרשמת לדורות). אצבעות ידיו המרובעות, כפות ידיו המחורצות מספרות יותר מכול על ההיסטוריה החקלאית של האיש. על ימים בהם מולל במו ידיו את רגבי האדמה כדי למצוא הד לפיסת רטיבות, גם כאשר השמש שלחה קרני חום לוהטות אל הקרקע. ימים בהם משך בחוזקה את שיחי הבוטנים כדי לבדוק האם הבשיל זמנם. תלש באגרסיביות את עשבי הבר הדוקרניים מתוך שורות הכותנה. איש שבימים עמל ובלילות דיבר. היה מחסידי האמרה : "בראש וראשונה ידיים" !  אסף את כפות ידיו אל השולחן, התיישב על כסאו והשתתק באחת.  הביט סביבו מבין משקפיו לראות האם יש הד לדבריו. מלבד חיוך ציני עטוף בחמלה של אורן שועלי לא זכה לתגובה.
אני  שתחביבי הוא זיכרונות מפעם נזכרתי באנקדוטה ארכיונית שמצאתי בפרק הקוריוזים המקומי מראשית ההתיישבות השמור בתיק מיוחד המתייחס לבית התינוקות הראשון של הקיבוץ שעומד אף הוא להריסה.  חיימק'ה  נתפס על חם מעמיס על טנדר הקיבוץ (פורד אנגלי משנת 41) לבני שמוט אדומות ממפעל הלבנים "נעמן" במפרץ חיפה למטרה קולקטיבית קדושה; בניית בית התינוקות בקיבוץ החדש המוקם באדמת מרץ ב' בעמק חפר. השופט החיפאי המכובד הוציא אותו זכאי בנימוק אולטימטיבי משכנע: "חבר קיבוץ לא גונב" !  

מעיין פלד (רכז הועדה) חשש לבריאותו באם תמשך הישיבה.  חברים השעה מאוחרת , נמשיך בדיון בישיבה הבאה, קם ונעל את הפגישה.
הישיבה הבאה התקיימה כעבור שלושה שבועות ללא חיים ראובני.
עוד באותו ערב התקשה חיים ללכת לביתו מהישיבה. ישב על ספסל בפתח המזכירות , נשם בכבדות. האור  כבה בחדר הישיבות. מעיין פלד יצא אחרון , קלט את צלליתו של חיים ישובה שפופה בלאות כבדת שנים על ספסל בפתח המזכירות מתקשה לנשום.   לא ביקש דבר רק פניו הסגירו את הכאב  המפלח את אזור החזה. הזעיק את ציפורה אחות הקיבוץ, דילג על ילדיו (אשתו נפטרה לפני שנים),  הבין שיש לקצר תהליכים. כעבור שלושה שבועות (בתום השבעה ועוד שבועיים) התקיימה עוד ישיבה של ועדת תכנון  כאשר אמרתו של חיים זכרונו לברכה מגשימה את עצמה (על "גופתי המתה"!). ואכן, בין ברושים על הגבעה הירוקה תמיד, ליד שיח הבוגנוויליה הסגולה שמטפסת עד שפיץ הברוש, נח חיים (חיימק'ה) ראובני את מנוחת העולם שלו ללא יכולת לכעוס ולהתווכח. התווסף אל שורת חבריו מתנועת הנוער מהחווה של ד"ר צבי הנריק סטרנר (הדוד האהוב - WUJKO ) ע"י לבוב. בין המספידים את חיים ראובני היה גם מעיין פלד ששבח את נאמנותו הקיבוצית וידענותו התכנונית.
נשען בידי השמאלית על עץ אורן רב שנים , הנטוע בין המצבות הרהרתי באותו מגדל קיבוצי רב קומות אם היה קם בקיבוצנו אולי היה משאיר את חיים ראובני  בחיים לעוד כמה שנים.
תכנית שכונת הפיקוסים אושרה ברוב גדול בקלפי, לאחר שהובאה לדיון קצר בשיחה, בית התינוקות ניצל ונהפך לארכיון הקיבוץ, בו יש מקום של כבוד גם לפועלו המבורך רב השנים של חיים (חיימק'ה) ראובני.  

הערת הסבר:
רשימה דמיונית (כמו בכל סיפור הזוי גם בה יש נקודות הלקוחות מהמציאות)  זו נכתבה בעקבות התערוכה נקודה קו נקודה של האמנים: יוסי וסיד ויובל דניאלי (חברי המעפיל שהיו בעברם חברי ועדת תכנון של הקיבוץ) שהתקיימה בגלריית הקיבוץ ובגלריית גבעת חביבה ובה הועלה הרעיון האדריכלי של גורד שחקים קיבוצי.


יובל דניאלי – קיץ - 2017
חסר רכיב