חסר רכיב

שדות שבעמק | יובל דניאלי

 
תערוכת צילומים - משה לפידות
לובי בית המלון  "נוף-תבור" בקיבוץ מזרע.
פתוח עד אחרי החגים.
אין קיבוץ ללא צלם. מראשית הקיבוץ היה התיעוד חלק מהפרויקט הקיבוצי.  היו צלמים טובים וידועים ברבים  והיו צלמים שהיו אלמוניים לאלה שמחוץ לקיבוץ. דבר אחד משותף היה לצלמים חברי הקיבוצים, ההבנה שהם מצלמים היסטוריה והם חלק ממנה, והם בונים זיכרון לדורות הבאים.
צלמי דור המייסדים שרבים מהם נשארו אלמונים, הרבו לשתף את הציבור בתצלומיהם באמצעות שבועון הקבה"א ה"השבוע". הצילום היה למאמר. דרכו הם ביטאו את היש הנרקם והנבנה, ולעתים גם ביטאו דרך הצילום ביקורת . 
היה זה תיעוד בשחור לבן, באמצעים צנועים. הצלם היה בראש וראשונה חבר קיבוץ שבשעות הפנאי צילם. בשונה מהצייר הקיבוצי עתיר המעמד והזכויות, היה הצלם במעמד של "חובב" שמצלם בזמנו.  ציירים רבים מצאו עם הזמן את מקומם כמורים לציור בבית הספר הקיבוצי (המקומי והאזורי). הצילום לא היה מקצוע נלמד בבתי הספר, הוא גם לא נתפש בראשיתו כאומנות נטו, אלא כתחביב נלווה, בעל יעוד מוגבל של תיעוד אירועים ואנשים במרחב הקיבוצי, שלרוב לא עומדת מאחוריו יומרה אומנותית. הייתי ממשיל את הצילום דאז "כאילוסטרציה" לאמת החיים. לא כזו המתיימרת ליצור חיים משל עצמם. כך לפחות  נתפס הצילום  בתודעה המקומית. "יש פרויקט בוא תצלם".                        
 
בשנות השישים אנחנו פוגשים את הדור השני של צלמים שנולד בקיבוץ וצמח עמו. הוא נושא עמו עדיין את תפיסת הצלם המתעד , אך לפתחו נושבת כבר רוח חדשה...
משנות השישים לכמה שנים משמש משה לפידות כצלם ב"השבוע" בקבה"א  (העורך הראשי : אריה פלגי).   בהמשך הזמן נעלם מתודעתי הצלם משה לפידות (צילום משל משה לפידות הופיע בספר צלמי הקבה"א "מבית מכל הארץ" – הוצאת על-המשמר 1971) .  פתאום דממה מצלמתו ללא הסבר.
כאשר קיבלתי הזמנה לראות את תצלומיו העכשוויים של משה לפידות, הסדורים בתערוכה לכבוד יום הולדתו השמונים, סקרן אותי לראות את הדרך שמשה עבר מתצלומי השחור לבן בשרות  "השבוע" עד ימנו אנו. באותה עת של שנות השישים שמש משה לפידות גם בתפקיד של מזכיר ארגון צלמי התנועה.

נפגשנו בלובי של בית המלון "נוף תבור" בכניסה למזרע, שם ממוקמת התערוכה של משה, שכל כולה שדות שבעמק .  הצילום המוצג בתערוכה לגבי משה לפידות הוא מהפכה טכנולוגית. מצילום אנלוגי בשחור לבן שהיה לרוב צילום תיעודי בשרות התנועה או הקיבוץ, בו עליו כמצלם לפתח לרוב בעצמו את תשלילי תצלומיו, "בחדר חושך", באמבטיות גדולות טבולות בחומצות ומי שטיפה, עבר משה לצילום דיגיטלי ונגיש יותר לביצוע. הצילום בתערוכה מלא בצבעוניותו, מודפס על קנבס בעל סטרוקטורה עדינה שמוסיפה לתחושת חומריותו של השדה המצולם. ישנו דבר בולט אצל משה לפידות ששום מעבר טכנולוגי לא יכול לו, וזה בחירת הנושא (שדות) ומסגרת הצילום (הקומפוזיציה). משה בוחר לצלם בקפידה ללא מקריות מזדמנת את יופי שדות קיבוצו שבעמק יזרעאל עמהם נפגש בהליכותיו כגמלאי  שומר כושר וחיוניות.   

משה בן הקיבוץ נולד בשנת 1938.  " הצילומים הם אהבת חיי מגיל עשר". מספר משה בגאווה וסוקר בפני את שנות עיסוקו כצלם. בשנות השישים גויס לפעילות כצלם ב"השבוע". זכורים לו אירועים אליהם הגיע עם מצלמתו בשליחות השבועון כמו זה של ההפגזה הסורית ותוצאותיה על קיבוץ דן טרם מלחמת ששת הימים.  משה אהב לשהות עם האובייקטים המצולמים, זה לא לצלם וגמרנו. אלא להיות חלק מההוויה המצולמת. ללמוד אותה ולהבינה. כדוגמא הוא מספר שכאשר צילם את ילדי גן מזרע ("הגן שלנו" "השבוע" 3.12. 1965) הוא שהה עמהם שלושה ימים רצופים. הצילומים מלווים מעגל חיים שלם של ילדי הגן, מסיפור המטפלת, שעת ציורי ילדים ומשחקיהם ובהמשך, תסרוקת לילדות הגן עד נשיקת לילה טוב של אבא בלינה המשותפת. הצילומים הופיעו על שני עמודים  כסדרה של תצלומים.   ארבע שנים לאחר מכן  אנחנו מוצאים סדרת המשך "בהשבוע" (24.1.1969) הנושאת את השם: "כל ילדי מזרע".  על כפולת עמודים,  צלם משה כ – 140 ילדים;  מגיל הצריחה הראשונה ועד המוסד החינוכי. לא סדרת ילדים מסורקים של תמונת מחזור , אלא תמונות של מצבי רוח...
בשנת 1968 נבחר משה למזכיר קיבוץ, ומאז נשאב אל מרחב העשייה הציבורית ולקח פסק זמן מהצילום לאורך 35 שנים!  היה איש חינוך ומורה. אך עיקר שנותיו הוקדשו להנהלת חשבונות של הקיבוץ, בה שמש בתפקיד החשב הראשי של הקיבוץ. לאחרונה חזר אל אהבתו הראשונה מגיל עשר –הצילום!  עוזרת לידו ומאוד מפרגנת שותפתו לחיים עירית לפידות שהיה לה יד בהפקת התערוכה והספר הנלווה לתערוכה.  

משה אוהב לטייל בשדות. חש  שייך אל הנופים העוטפים את ביתו. מעולם לא היה איש  מחרשה, אל לווה במבטיו את התפתחות החקלאות לאורך עונות השנה. מזריעה עד קציר. התערוכה מלווה באלבום דיגיטלי ממנו נבחרו  התצלומים לתערוכה. לא פשוט לחזור לאחר פסק –זמן כה גדול. קפיצה של דור טכנולוגי וקונצפטואלי. משה נשאר בצילום הישיר, הפשוט, המראה לצופה את בחירת הצלם ללא  התערבות ממוחשבת מבלבלת. נוף אגררי יפה  בו מנגיש הצלם בצוותא את הפרט והשלם. את שדה החמניות הרחב והגדול ואת הפרח הבודד בו ניתן לספור כל גרעין חמנייה בנפרד... משה אוהב את רסיסי המים המתקבלים בהשקיית השדה ויוצרים  מסך שקוף ועדין דרכו ניתן להביט על יופיים של גידולי השדה. תצלום של מטוס ריסוס צהוב  בפעולה , צולם מזווית נמוכה, מהקרקע כאשר המטוס נוסק אל על ומשאיר אחריו שובל רחב של חומרי ריסוס הנוגעים בשדות. תצלומיו של משה  יוצרים נראות לירית אימפרסיוניסטית  באקלים שהם משרים על המתבונן.  הצלם משחק במבנה הקומפוזיציה שלו בין קווי אופק מתוחים מקצה אל קצה לבין רמיזות לקווים אנכיים. ופרספקטיבה ההולכת אל נקודת מגוז באופק. משה שומר בקנאות על "שביל הזהב" הקלאסי בבניית הקומפוזיציה.  אני קורא בעיתונות על משבר החקלאות בארץ, על מחסור במים, יותר על האין מאשר על היש. תצלומיו של משה הם שיר הלל לחקלאות במיטבה.

 "שנים רבות אני הולך בשדות, הפרוסים כפסיפס צבעוני מאחורי הבית שלנו. אני יוצא אל המרחב הפתוח, וברוב הימים המצלמה איתי. בכל יום השדה נראה לי שונה: חילופי מזג האוויר ותנועת העננים בשמיים, קרינת השמש המשתנה בבוקר  בצהריים ובערב, ובעיקר חילופי עונות השנה, הם שצובעים את השדות באלפי גוונים של אור וצבע: בחום וירוק, בִצְהוב  חמניות, בִזְהוב התירס ובֶלובן הכותנה הבוהק. אני מביט בשדה מכל כיוון ומכל זווית אפשרית, ומקצהו, באופק, ניבטים אלי הרי נצרת, התבור, גבעת המורה וגבעת תל-פאר הקרובה עם הדרך המטפסת אליה; אלו מרחבי העמק שאותם אני כל כך מתרגש לצלם." (מתוך דברי הסבר שכתב משה לפידות לתערוכה) .
כאשר נפרדתי לשלום ממשפחת לפידות, התחזקה בי האמונה  שהגיל והיציאה לגמלאות אינם מעצור לחלומות וליצירה, להפך,  הם הזדמנות מחודשת לאהבות ישנות.
יובל דניאלי יולי - 2018
חסר רכיב